איה קרמרמן

מי שלא מעוניין במתנות, שלא יאכל. זה בסדר. עוד לא היה ילד שמת מרעב בבית מלא כל טוב. לעומת זאת יש יותר מדי ילדים עם בעיית עודף משקל

השנה החלטתי להפוך את חברבורותי ואת עורי, ולהפיץ טוב. החלטתי להתבונן על כל הטוב שהורדתם לעולם ולומר תודה

ההורים של בעלי נסעו לשם לחג, ובקונסטלציית יקום שבה אני לא חוזרת בתשובה (אמאל'ה, איזו מחשבה איומה) הייתי בשמחה מצטרפת אליהם. באותם רגעי תפילה, ידעתי בכל מאודי שאני מונחת במקום המושלם בשבילי

אנחנו מורגלים לשפוט את עצמנו לכף חובה, מענים את עצמנו על הנפילות שלנו, אבל מאידך לא מאמינים שחרטה, דיבור פשוט ותשובה מתקנים את מה שעשינו

הבעיה היא שיום אחרי כן, אנחנו חוזרים לעולם. לאותה עבודה ולאותם פקקים בלתי נסבלים בדרך. לאותם אנשים, נחמדים או פחות. העולם מחזיר אותנו למציאות שבהסתרה, וברגע אחד מתנפצת לנו הפנטזיה שהכול חדש

"אני ממש לא שם. אלול זה נורא גדול ואני מרגישה קטנה. לא מסוגלת. אין לי זמן או כוח. עמוס לי רגשית"

אני גרה בעיר הקודש. עוד לא קולטת. עדיין לא מסוגלת לחשוב על המקומות הקדושים שנמצאים במרחק נגיעה ממני. הזזתי את הגבינה שלי ואני מרגישה בענק את חוסר הנוחות שבדבר

אל תהיו מורים, תהיו מנהיגים. תנהיגו את הילדים לרגישות. תנהיגו אותם להתבונן באחר ולקלוט את הכאב שהוא מנסה להסתיר, כדי שיוכלו להושיט יד לפני שמבקשים את עזרתם

פה זה עובר, בשקט ובשלווה. מדהים. אפילו הגויים כאן מניחים ליהודים לחיות איך שהם חושבים לנכון, בלי להילחם בשבילם על הזכויות שהם לא יודעים שמגיעות להם

משבוע הבא בעזרת השם, אם הכול ילך כמו שצריך, אנחנו ירושלמים. כן, זה מפתיע, גם אותנו. מה יש לתל אביבית ולנתנייתי לחפש שם?