איה קרמרמן

כשאיה קרמרמן קראה את הטור של ידידיה מאיר משבוע שעבר, היא חשבה שמעבר להגדרה ההלכתית של קידוש השם, צריך גם "לאהב את שם שמיים בעולם"

אין זבש"ם שהם לא הולכים בדרך השם. כשהרגל כואבת - כל הגוף סובל. זה המצב שלנו, אנחנו זקוקים לרפואה. אז אולי נתחיל להאיר במקום להיאבק?

למי שטועה לחשוב, צריך לומר שלא היה ללינור קל לשים את כיסוי הראש הזה. לא שדיברתי איתה על זה, אבל כיסוי ראש זה קשה, נקודה. אבל עם כל הרעש והבלגן, אני מקנאה בלינור

"למערכת החינוך יש חלק בניכור שיש לילדים כלפי היהדות", אומרת איה קרמרמן. "רצו ליצור יהודי חדש. אבל כיום ילדיי נראים כמו יהודים – עם פיאות, ציציות, ובעתיד עם זקנים"

אם הייתי אחת מבני ישראל במצרים, איך הייתי מרגישה? הייתי בכלל יודעת שאני שקועה בעבדות מעוורת? הייתי מצפה להיחלץ מהטיט, או שהייתי מדמיינת קערת מרק מלאה קישואים ובשר?

פעם חשבתי שבחירות זה פעם בארבע שנים. אבל אז... חזרתי בתשובה. אם יש משהו שאנחנו בעלי התשובה עושים בחיים, זה בחירות. אלפי בחירות, גדולות וקטנות

אולי זה הזמן להתנקות מיצר הצריכה החמדנית שלנו, שמייקר ומפזר ויושב לנו בזיכרון ומשאיר אותנו עבדים

מכת הדרך-התארכה-ב-15-דקות-אבל-חסכנו-לך-שלוש, זה לא צ'ופר ולא נחמה. ומכת בדיוק-מצלצל-הטלפון-ולכן-המסך-של-הווייז-נעלם-ופספסתי-את-הפנייה

המראיינת לא הבינה למה אני שולחת עם הילדים לגן ליקר אלכוהולי של אתרוגים. הייתי צריכה להסביר שאת מצוות משלוח מנות מקיימים בבוקר הפורים. בלבלתי אותה. איפה בדיוק מחלקים משלוחי מנות אם לא בגן?!

כשבונים סל מזון שמוגדר כבריא יש לשאוף לאידיאל הבריאות, ולא להכניס לסל מוצר כי אותו אנחנו מסבסדים. לומר שמומלץ לצרוך שלושה או ארבעה ירקות זו בדיחה גרועה