איה קרמרמן

בחדר אחד במסדרונות הממשלה יושבים שרי ופקידי האוצר והרווחה ודנים במחיר הלחם המסובסד; בקצהו השני של אותו מסדרון משרד הבריאות מוציא תו תקן ללחם. אופס, כנראה המסדרון ארוך מדי

ביום שאחרי, קמנו לאיזה ריק מוזר. לאן הולכים מפה? מה עושים אחרי היום הגדול, כשהחיים האמיתיים מתחילים? לזה לא הכינו אותנו

אולי הגיע הזמן לצעוק ולשאוג, לדרוש כמו תינוקות שצריכים שירימו אותנו כי אין לנו על מי להישען. אולי הגיע הזמן להגיד: עכשיו תביא משיח, עכשיו, תציל אותנו עכשיו

מפה מוכתמת, הבעל מאוכזב, הילדים מציקים אחד לשני עד שהשכנים נאלצים לשיר שירי שבת רק כדי לא לשמוע את הצעקות שבוקעות מכאן. אילו מילים עולות לך לראש?

כשהשגרה פוגשת את החיים האמיתיים, החברות שלי הופכות לשוויגעריות. משהו פה לא מסתדר. לא יכול להיות שגלגל הדורות מסתובב לאחור וקופץ מהבנות הכי קוליות בשכונה

בעיני, זה שורש הסיפור. האמא ואנחנו. נקודה. הערבות האימהית שבינינו. הידיעה שאחת מאיתנו לא תישאר בדד, חשופה בצריח, להתמודד עם המציאות. אנחנו איתה. באש, במים, בתפילות ובקבלת שבת

איזה אושר לשמוע את זה. זה אומר שלא התנתקו כל נקודות החיבור, על אף הכיסויים הרבים שמכסים אותן. בעיני זו גם התעוררות נקודת האמת שלנו

לכולם יהיה מה להגיד. לכולם. אף אחד לא יחסוך ממך את דעתו הנכונה. עצתי החשובה ביותר - תעיפו את כל העצות לפח

אני צריכה להתמודד עם העובדה שיש בי רגשות שליליים, קטנוניים. אני לא הבנאדם המפרגן והטוב שחשבתי. אין בי את הגדלות שאני רוצה שתהיה בי. עצם ההבנה הזו היא באסה בפני עצמה

האיש שבאמצע חייו אמר נעשה ונשמע - עלה למעלה בדיוק בזמן לקבל את התורה מפי משה רבנו. איזה חיוך כובש בטח ממלא את פניו