ידידיה מאיר

אם באמת היה לי מכון מחקר, הייתי שולח את התחקירנים שלי לשאלת עומק שמסקרנת אותי: מהו הרגע שבו התפכחת? אילו מילים שבנט אמר גרמו להם להאמין לו, ומה הרגע שבו הבינו עם מי יש להם עסק?

וזה בדיוק היה אורי זוהר. מצד אחד פרסום, תהילה, כולם ידעו שהוא חזר בתשובה ועשה מהפך בחייו. אבל מה קרה מאז אותו מהפך, בכל יום בחייו? ובכלל, איך נראה עולמו הפנימי?

אז טוב, אני מסכים בדיעבד לקבל את הפרשנות שזאת הייתה עקיצה שהופנתה לבנט. השאלה רק, אם למפרע מי שלא כיוון לבו, יצא

הוא לא "ידע לדבר" עם ציבורים רבים בעם ישראל. הוא לא "כיבד" ציבורים רבים. הוא היה מחובר, לעומק, לקהלים רחבים מאוד. לכן כל כך הרבה יהודים, בארץ ובעולם, ומרגישים שהרב שלהם נפטר

כהנא לא מתחרט. לא מתחרט על שינוי העמדות המוחלט, על האופורטוניזם, על גניבת הקולות, על החרמת חצי עם, על החבירה לאויב מבית ומבחוץ. הוא מצטער (סליחה, "מתבאס") רק כי איבד את האמון. התקלה היא לא בכך שהפר את כל ההבטחות, אלא בכך שהבטיח

אולי עד שהמילים האלה יודפסו הממשלה כבר תיפול. כי מנסור עבאס ו"מועצת חכמי התורה" שלו יחליטו פתאום שנגמרה ה"הזדמנות הנוספת" שהם נתנו לממשלה. כשזה יקרה, נתחיל לבנות בעזרת ה' את ברית האחים האמיתית

"אבא שלי אמר שהוא ביקש מהרב קוק לברך אותי בשני דברים: שאהיה תלמיד חכם ושאזכה לאריכות ימים. לא יודע אם הברכה הראשונה התקיימה, אבל השנייה התקיימה...".

מה שמתן כהנא עשה זה לא לשקר, זה להעמיד למשפט ראווה אל מול פני כל האומה את מי שלא שיקר, את מי שנשאר נאמן לדרך - ולהוקיע אותו בחרון אף

אני יודע שהאמירה הזו חותכת מדי, ואולי גם כואבת, אבל אם נחשוב על זה לעומק - זו האמת הכואבת

הערת המערכת: טור זה נכתב לפני שאירעו ההתפתחויות בסוף השבוע האחרון. כעת, הדברים עוצמתיים עוד יותר