"ואז קלטתי שאין לי יד": אדר כהן על התאונה שטלטלה את חייה
היא הגיעה לפסגת חייה, אך בבת אחת חייה השתנו כאשר איבדה את ידה בתאונה קשה: מורן קורס פגשה את אדר כהן, מעצבת אופנה מצליחה, לריאיון מטלטל ומלא אמונה: "הרגשתי השגחה מטורפת. שהשם איתי"
היא הגיעה לפסגת חייה, אך בבת אחת חייה השתנו כאשר איבדה את ידה בתאונה קשה: מורן קורס פגשה את אדר כהן, מעצבת אופנה מצליחה, לריאיון מטלטל ומלא אמונה: "הרגשתי השגחה מטורפת. שהשם איתי"
חוה שמילוביץ מסבירה את הפן הפסיכולוגי של תשעת הימים ושל העצב והאבלות שבהם. איפה נמצאת השמחה הפנימית הרגילה שלנו בימים אלה?
ההפגנות המחודשות כנגד העברת עילת הסבירות נתקלות בעייפות ציבורית, בגילוי מהיר ואפקטיבי של השקרים שמנסים במטה המחאה לשווק לתודעת הציבור, ובעיקר בעצבנות ציבורית שהולכת ורווחת כנגד הצעדים שהמוחים נוקטים בהם
כל מי שמשתמש בסוכר חום נתקל בתופעה המעצבנת של סוכר שמתקשה באופן שקשה ל'גרד' אותו מהכלי. איך תתגברו על הבעיה? לפניכם שתי שיטות מועילות במיוחד
חוסר רגישות: אשה מרותקת לכסא גלגלים לא ציפתה לזה: "קרא לי 'אישה רעה' והתעצבן כשניסיתי למצוא מקום". הנהג יוזמן לבירור
אפרת ברזל משוחחת עם לאה יהל, אמא לילדה בעלת מום קשה בחוט השדרה, על רגע הלידה, על העצבות הפנימית מהמצב, ועל כוח חדש שיוצא מכל זה
המילים הללו בכלל תדלקו לי את המוח והעלו לי את העצבים. כבר בחדר המדרגות, תכננתי איך אני מעיף את הבן הסורר החוצפן הזה, את פורק העול הזה, את הנער הזה שבני הבית נרתעים מכל צעקה שלו. את האגואיסט הזה ששינה כיוון קיצוני כל כך, והפך להיות בהמה בצורת בן אדם
אולי העניין הוא הזום: בישראל אנחנו חיים בזום־אין עצבני. כל עכבר הוא הר, כל קשקוש סערה. בניו־יורק חיים בזום־אאוט עצבני. רואים רק את התמונה הגדולה, רק את הסיפור המשותף
עם כניסת יום הזיכרון שיתפה אשת התקשורת וריגשה: "אבא שלי הוא גיבור. הצל"ש העלה אבק בארון גם בשנים שהיה מתעורר מסיוטים בלילה, קופץ מכל רעש חזק, מתמלא עצבות פתאומית. אבא שלי לא מדבר, אבל חי את 1973 יום יום"
*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה