"אני נותנת ונותנת מתוך אהבת חינם, ובכל זאת מרגישה מרוקנת"
אין פלא שכל יהודי שמתחיל להתקרב אל השם קורא בשקיקה את דברי חז"ל, ושואף להשליך מעליו כל שמץ אגואיסטיות או אינטרס, ורק רוצה להשתייך לגזע הנעלה הזה של בני אדם
אין פלא שכל יהודי שמתחיל להתקרב אל השם קורא בשקיקה את דברי חז"ל, ושואף להשליך מעליו כל שמץ אגואיסטיות או אינטרס, ורק רוצה להשתייך לגזע הנעלה הזה של בני אדם
"החרדה שלה מגירושין יכולה לרדת רק אם היא תדע שיש לצידה בעל כן, שמוכן לדבר על מה שמציק לו, ונותן לה הזדמנות לתקן ולשפר במקום לגונן עליה כל הזמן"
איך מבדילים בין צורך אמיתי לבין תחושת מסכנות לא בריאה? והאם באמת אסור לנוח בבית?
חשיפת נקודת כיעור באישיותנו משפילה ומקטינה אותנו בעוצמה רבה. גם כאשר הביקורת היא לא על האופי שלנו, אלא על התנהגות חד פעמית, רגש הפגיעה משפיע ומזעזע את התחושה הפנימית
הרצון של בן / בת הזוג לשנות את השני לפי הבנתו "ולהובילו בדרך הנכונה" – הוא מקור הקושי ושורש הבעיה. זהו מקור אין סופי לסכסוכים, בבסיסו מונחת ההנחה של חוסר כבוד לאחר
איך זה קורה, שאנשים שהבית והזוגיות חשובים להם כל כך, מאבדים כמעט לגמרי את הברקסים, כאילו אין להם מה להפסיד? למה הם בכל זאת מגיעים לאיבוד שליטה?
זה לא מקרי כלל, אלא זה מהותי: כן, זוגיות באה על חשבון החיים האישיים, וזה בדיוק מה שמייצר טוב אמיתי
שטחי להביט על נתוני מסגרת כדוגמת "שתיהן רופאות", ולהסיק מכך ש"שתיהן אותו אדם", או שאם "שתיהן קפדניות ומסודרות" אז בהכרח שהן אותו האיש. זה אפילו מגוחך
בבסיס הטענות והביקורת המופנות כלפי בן הזוג, ישנה מעין תחושת שחרור, פורקן, המגיעה ממקום של הסרת האחריות ממני והעברת האשמה כלפי השני
למה זה כל כך חשוב להקשיב עד הסוף אם אני כבר יודע מה האדם רוצה ממני? צפו בטיפ קצר וחשוב
*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה