פינחס הירש

היי, הנה, אתם מסונכרנים היטב. זוג למופת. חושבים ומדברים אותו הדבר... ועכשיו ברצינות: שניכם חושבים שצריך להרפות, וזה מה שיכול לתרום לשלוות הנפש

אתם יודעים מה הבעיה? כאשר אנו מתבגרים וקולטים לפתע כי אולי יש בנו קול שאומר לנו שהוא מואס בשעבוד הבלתי סביר לאותה דעה "שותפה" בחיינו

"הנושא קשור מאוד", אמרה מרים בהברקה של אומץ. "אם אין לי שליטה ואמירה בבית לגבי מה יאכלו הילדים, זה אומר שאתה לא מאפשר לי להתבטא או לקחת אחריות!"

לקיחת אחריות על החיים מתחילה בקבלת האחר. כאשר אנו מאשימים, מנסים לשנות, לחנך, נלחמים באנשים ובהתנהגויות סביבנו - אנו מכלים הרבה זמן וכוח במטרה שלעולם לא נשיג

לא, בהחלט לא הייתי רוצה להתחלף, ויש לי הסביבה והנפשות הקרובות שלי שלא הייתי מחליף לעולם. אז מה? לכן אסור לי לקנא?

שלמה המלך היה החכם מכל אדם. לא לחינם הוא לא היה החכם מכל מכונה. הוא הבין דבר או שניים שאנחנו לא, והורה לנו בספר משלי "חנוך לנער על פי דרכו". כן, על פי דרכו בלבד. לא על פי דרכו של היועץ

אנחנו שווים מה שאנחנו שווים, והצד השני לא יכול להמעיט ולהוריד מהשווי הזה. כעת נותר לנו אולי רק לשמוע את המצוקה שלו, ובאמת ובתמים לעזור! ללא מטענים רגשיים שאומרים לנו "להחזיר"

האם זה הוגן לרתום את הסביבה לרחמים עליכם רק כי חסר לכם משהו בנפש? האם זה הוגן לדרוך על שותפכם לחיים רק כי אתם לא מצליחים לדבר על מה שכואב באמת ולפתור אותו?

אנחנו מצויים כיום בימי ספירת העומר, בהם אנו מציינים את מותם של עשרים וארבעה אלף תלמידי חכמים עצומים. ועל מה? כי הם ביזו זה את זה? חס וחלילה! הם בסך הכל לא נהגו כבוד זה בזה. זה הכל! וזה דורס ומשפיל עד אין קץ

זו בורחת לשיחת טלפון עם חברה, אחר בורח אל האייפון, זו בורחת אל הבישולים, והאחר לחדר הכושר. וכן, יש גם מי שבורח אל ה"ביטול תורה" או ה"מנחה ערבית ודף היומי"