אדם

בחיבורו הגדול "משנה תורה" מפתיע הרמב"ם את הקורא השטחי בכך שאינו מעניק הדרכה שוה לשני בני הזוג, אלא דורש מהבעל דרישות שונות מהאשה, ומהאשה דרישות שונות מהבעל

מהו ומיהו אדם רוחני? האם רוחניות פירושה התנזרות מוחלטת מכל הנאות העולם הזה וכפי שיש המטיפים לכך, או שמא ניתן לחיות חיים סבירים ונורמליים, אשר עם זאת יהיו חיים בעלי תוכן רוחני טהור? האם אין סתירה מהותית שאינה ניתנת לגישור, בין החומר לבין הרוח, בין הגוף לבין הנשמה?

כל אדם נוטה לצבע מסוים על פי מצבו הרוחני. גם במחקרים פסיכולוגיים התברר שניתן לאבחן אדם, מכמה היבטים, לפי הצבע אליו הוא נמשך

הזוכה לקנות לעצמו את מידת הביטחון, מלבד שחי הוא על פי האמת, גם חייו שלווים ומאושרים. שהרי לאחר שעושה את ההשתדלות הסבירה המוטלת עליו, יודע הוא שיש מי שדואג לו ומסדר את המהלכים היוצאים ממעשה ההשתדלות באופן שהתוצאה תהיה על פי המסלול הטוב ביותר עבורו.

מידת הענוה דומה לגזע העץ המצמיח את כל ענפי המידות הטובות. האדם העניו מפתח בקלות ובמהירות תכונות חיוביות כמו נעימות וטוב לב, אהבה ורגישות לזולת. והוא מתגבר בקלות רבה יותר מהאחרים על רגשות שליליים כמו כעס, קנאה, שנאה, רדיפת כבוד ושאר תאוות.

הצטווינו בתורה "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן, וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה." אדם הרואה בגוף המפותח ובעוצמה החומרית את עיקר מטרת חייו, מביט בזקן בזלזול. שהרי אדם זה החלש בגופו והצועד לאיטו, חסר עוצמה חומרית. אולם המבין שהגוף אינו אלא מעטפת זמנית לאישיותו האמיתית של האדם, רואה בזקן בעל נסיון החיים העשיר, את האדם המרומם יותר ממנו, והוא מכבד את אישיותו הנבונה

אל מול בנו שהלך והידרדר, האב התייסר ואמר: "יתכן שאני אשם! דרשתי ממנו בתחילה את מה שאני דורש מעצמי, ולא השכלתי להבין שצריך לנהוג עמו כפי טבעו ומזלו, וכוח הסיבולת שלו"

להרחקת המצורע מהחברה ובידודו, יש ערך מוסף. כשהמצורע יושב בדד יש לו הזדמנות פז לפגוש אדם מדהים, שייתכן שזמן רב הוא לא פגש – את עצמו. תובנות מפרשת תזריע מצורע

שלל סוגיות מעניינות מבית מאורות הדף היומי, והפעם: צדיק ורע לו, גלגולי נשמות, אמירת קדיש על אב גוי, והאם יש לנכרי חלק לעולם הבא

אדם המחנך את עצמו להיות רגיש לזולת ולהיזהר תמיד בכבודו של הזולת, הופך להיות אדם מכובד בעצמו