פינחס הירש

היועץ שטיפל בהם פנה בייאוש להדרכה ושח את אשר על לבו: עשיתי כל אשר יכולתי, כך אמר בכאב. מה פספסתי? האם היה עלי לזהות משהו שלא זיהיתי?

שימי רצה אמנם מישהי שתאזן אותו, אך בשום אופן לא מישהי שתשנה אותו! אותו הדבר לגבי רינה. שניהם רצו לחיות עם האיזון, אבל לא להתבטל ולחוש שהם לא בסדר

האם ההבנה כי איננו אשמים וכי הטלת אשמה מיותרת, פירושה גם כי אין צורך בבקשת סליחה?

רבים חותרים להשיג בזוגיות שלמות עד כדי כך, שבשלב מסוים הם מאבדים את הטעם באותה שלימות שהם חתרו כל כך להשיגה

אני אשם? לא! אני פועל על פי הרגשתי ותחושתי, ואני אדם עם חסרונות. פנה ליוצרי שעשאני... אני יכול לשפר? ודאי! אני יכול להבין מה מציק לזולת ולי, ולפעול בתיאום כך ששנינו נצא מרוצים

דוד לא קיבל תמיכה מעולם, ולא בגלל שיעל לא מסוגלת. פשוט בגלל שהיא המסכנה הנצחית. ולא רק שהיא מסכנה נצחית, אלא גם דוד הוא החזק הנצחי. ואיך אפשר לדרוש ממסכן לתמוך בחזק?

אנו חשים כי אם נאמר משהו או נבטא תחושה נעימה פחות שקיימת בנו כלפי השני, אנו בעצם "הורסים", ולכן אנו הופכים באותם רגעים לאנשים "נאצלים", ובולעים עוד ועוד תחושות ורצונות

אם אנו יודעים כי "זו המציאות", והתנהגותו של האחר צפויה מראש ולא ניתן לשנותה, מדוע זה מרגיז כל כך כאשר זה קורה בפועל?

מה ההבדל בין מעורבות להתערבות, ומי צריך לקחת אחריות כאשר ההורים מתערבים במה שנעשה בין בני הזוג?

מהו המרחק הפסיכולוגי, ולמה הוא גורם לכך שנחליט החלטות טובות, אבל לא נבצע אותן בשעת מעשה?