גולשים כותבים

הלב "יוצא" ממקומו, אבל החיבור המוחלט לא באמת יכול להתממש. אנחנו נשארים שתי ישויות נפרדות. אני – מול אחר. בעומק הקשר שלנו עם הזולת עומד תמיד חסר עמוק שלא ניתן למלא עד תום

גם כשאת משתדלת ומתאמצת מעבר לכוחות שלך, הוא בא בשקט ושואל את "שאלת המספיק" המשתקת: "את באמת חושבת שזה טוב מספיק?"

עד מתי נטמין הראש בחול, ונכסה עם מסיכה גם את העיניים? אזרחי ישראל מוכנים לנסות הכל, אפילו להיות ב"סגר" לעוד שנתיים, אבל יש עוד דבר אחד קטן שטרם ניסיתם... כן, עדיין לא ניסיתם הכל!

"וימינו תחבקני" – זה חג הסוכות. דפנות הסוכה הם בעצם יד מחבקת. חיבוק אלוקי, כביכול ועד כמה שמותר לומר. חיבוק לוחץ. משתוקק. מרסק עצמות. חיבוק שאין בעולם שום דבר חוץ מ"אֲנִי לְדוֹדִי - וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ"

זה ההבדל ביני לבינכן. שאתן מחכות שזה ייגמר, ואני מבינה שזה לא ייגמר. אלה החיים שלנו מעכשיו. אני מבינה שלא תמיד נחיה ככה, אבל כל עוד אנחנו ככה - נעשה את זה הכי טוב שאפשר, וננסה למצוא את נקודות האור בשגרה החדשה שלנו

מעגל השנה היהודי משמר את העיקרון הזה כאשר הוא יוצר כל הזמן איזון בין החומר והרוח. התעלות רוחנית מושגת על ידי כלים גשמיים. ואז בא יום כיפור ומפר את האיזון. למה?

איך כל זה התחיל? איך הגעתי לכאן? מה עשיתי בדרך? אנחנו מנסים להעביר קו מנקודה לנקודה, מודדים את המרחק אל הנקודה הבאה ובודקים אם היא ממשיכה את הרצף. אם כל מעשה שלנו הוא זיכרון למעשה בראשית

"הלימוד הנמוך הזה גורם לתלמידים שלומדים אותו להבין שאין אל מי להרים עיניים, אין את מי להעריך, ללמוד מדרכיו וממעשיו"

אמא של הילה הניחה שתי ידיים על ראשה של הבת שלה. בדיוק כמו שעשה בעלי. בדיוק כמו שעשיתי אני. זה היה כמו ריקוד יהודי מדויק ומדוד שהיה שם תמיד, ופתאום קיבל נוכחות

את יכולה לנצח אותה בנוקאאוט של הורדות ידיים ולשאול אותה שאלה פרובוקטיבית על חייה שלה הדלים, השטוחים, הריקים... אבל את יכולה גם לקחת את השאלה שלה אליך. אל הריק והשטוח של עצמך