והערב נא

ויהי ביום השלישי - יום שבת קודש, בהיותו כואב, ניגש המטופל ושאל: "לפי הוראות הרופא עלי לשמור על רצף בטיפול על מנת שאתרפא. האם רשאי אני להמשיך את הטיפול אף היום?"

"האם מותר להאזין לקלטת זו, שבוצעה על ידי חזן שכבר קיבל עליו שבת (שלא היתה לו ידיעה אודות ההקלטה), או שמא יש לאסור את ההנאה ממנה, משום שנחשב הדבר ל'מעשה שבת', או לכל הפחות יש בכך זילותא דשבת"?

"הדבר הרגיז אותי נורא, עמדתי מולו והתבוננתי לתוך עיניו בעיניים זועמות. אך האיש לא חדל ממעשיו, הוא המשיך להכניס לתוך פיו בשלווה עוד קובייה, ועוד קובייה, כאילו מדובר בחבילה שלו...

והנה, שמעון הבין כי ביקש ראובן לשלם 515 אלף. לפיכך נענה ואמר: "מכיון שנקבת ב-515 - כן יהי כדבריך. הבה וניגש לכתיבת החוזה..."

הוא פנה אל הציבור מנהמת ליבו, וסיפר בבכייה על מצב משפחתו העגום. בין היתר התייפח וסיפר בבכי כי אמו מגיעה אל הגן של אחיו הקטן בכדי לאכול ארוחת צהריים... ההמון שהאזין ברתת לדברי הילד המסכן, פתח את ליבו ואת כיסו

גבאי בית הכנסת, אדם ממולח ומפולפל, הבחין כי להוט התייר לרכוש את עליית מפטיר בכל מחיר, ובכל פעם שנקב האיש בסכום, מיד נקב הגבאי בסכום גבוה יותר...

מעשה בנערה הסובלת ממחלת נפש חמורה, שטרם זכתה להינשא. לאחרונה אחותה הצעירה באה בברית האירוסין, דבר שגרם לצער ועגמת נפש מרובה לאחות המבוגרת

והנה, בעודי תר אחר עפר לצורך מצות "כיסוי הדם", לפתע עמד חכם צגייר, בירך "על כסוי דם בעפר", וכסה את הדם... "מדוע ברכת על כסוי הדם וגזלת ממני את המצוה? הלא הלכה היא שמי ששחט הוא יכסה! עתה חייב אתה לשלם לי עשרה זהובים!"

רבבות בני אדם השתתפו בהלוויית אותו הצדיק. במקום היתה צפיפות גדולה, עד שבלית ברירה עמד ראובן, אחד מהמלווים, על גבי תקרת רכב שחנה בצד הכביש

מעשה בראובן ושמעון שהגיעו בו זמנית לבית הכנסת. טרם כניסתם בפתח עמדו נבוכים ונסתפקו