אבל

"תכנון המשפחה". צמד המילים הזה הפך עם השנים למושג די מדובר. אבל הבאת ילדים, הנתינה האינסופית, ההתמסרות – זהו בעצם תפקידה העיקרי של האשה. לכן, איך אפשר לעצור? ובמילים אחרות, איך אפשר להגיד לקב"ה, "לא מתאים לי עכשיו", "זה לא בתכנון..."?

משאת הלב הגדולה ביותר שלנו, מאז היינו ילדים ועד היום, היא ללא ספק - להיות מאושרים. כל החיים, אם נרצה או לא, אנו עסוקים במרדף בלתי פוסק אחר האושר. לעתים הוא מגיח למס' רגעים, ואז נעלם שוב, מותיר אותנו בתוך ריק גדול ומתסכל, ועם שאלה בוערת - כיצד ניתן לשחזר שוב את התחושה הטובה שהגיעה למס' רגעים? הקאוצ'ר מאיר גור, במדור חדש ומרתק במיוחד, על הדרך להגיע לאושר יציב, שיחזיק מעמד לאורך זמן, על פי המקורות היהודיים ודברי חז"ל

"היום לא קיימתי מצוות כמו שרציתי, לא נורא, מחר אשלים". אבל את המחר לא ניתן להשלים, כי למחר יש את המטלות הרוחניות שלו. היום שאבד לא יימצא שוב, חוץ מאשר בלוח השנה. דבר תורה לפרשת בשלח. וגם: רמז על ט"ו בשבט

אלוקים היה בשבילה תמיד מרוחק: פוקח עין מלמעלה, מסמן לה עוד נקודה שחורה. היא מעולם לא זכרה לחשוב עליו כמי שהביא אותה לעולם וגידל אותה, כמי שנתן לה משפחה, חברים ועבודה. לכן - שימו לב - שמירת מצוות בלי קשר אמיתי לאלוקים, מעמידה את האמונה שלנו בסיכון

הפרשה מספרת על המן ממנו ניזונו בני ישראל במדבר. הם לא נזקקו לעבוד אז, ממש כמו לומדי התורה של ימינו. אבל מה יעשה מי שלא יכול לעסוק בתורה כל היום?

קובי הגיע לגן ובתיקו משהו גדול. יותר מאוחר התברר שזוהי המברגה של אבא שלו. הוא העניק את המברגה לחברו יונתן. "עכשיו תהיה חבר הכי טוב שלי, נכון?" – כך שאל. יונתן הנהן בראשו ופנה לשחק עם דינה. מאוחר יותר ניסתה אמא של יונתן לברר מאיפה הביא את המברגה היקרה. "זה מקובי", סיפר יונתן. "הוא חבר שלי!"

תמר פולר היתה זמרת מצליחה ברומניה, אבל הנשמה שלה לא ידעה מנוח, אחרי תקופה בה שקלה את האפשרות להתגייר, מלחמת לבנון הביאה אותה להתחייב לחיפוש אחר האמת, היום היא אם בישראל, מורה לגיור, ויהודיה שלא מפסיקה להודות על הזכות להשתייך לעם ישראל

"המחבל נכנס לחנות הבגדים, מלמל מילים בערבית, התקדם במהירות, דקר פעם אחת ויצא החוצה", מספרת מיכל פרומן

לקחתי הפניה לוועדה להפסקת הריון, קבעתי תור, אבל היה לי נורא קשה לעשות זאת. לקחתי החלטה גורלית שאין ממנה חזרה...

חטאתי לחברה והבאתי לעולם 11 ילדים. לא, עשרה לא הספיקו לי. וחוץ מזה, הם כבר פה. אני אמנם לא חזקה בחשבון, אבל אני חושבת שהשאלה אם להביא את הילד הבא אינה רק שאלה כלכלית. למה? כי באותה עלות שבה יש מי שמגדל שני ילדים (אוכל, צעצועים, אלקטרוניקה, חוגים, מותגים, תרבות ופנאי) – אני מגדלת עשרה