חני ליפשיץ

"יש איזו מין תחושה כזו באוויר, כאילו מצאת משהו יקר מכדי להניח לו", מסבירה לי שיר מאוחר יותר, במרפסת הפתוחה, לאחר יום שלם של שיחות ולימוד מעמיק עם חזקי ואיתי

מחובתנו למצוא את הבן החמישי הזה, להזכיר לו שהוא יהודי, לקרבו אלינו באהבה ולהושיבו אל שולחן הסדר. ככה פשוט. בלי לשפוט. רק להרעיף עליו אהבה, וכמה שיותר. על כן, מלבד קטמנדו ופוקארה – לא שוכחים גם את אלה שמטפסים על ההרים

הוא מבקש להניח תפילין בפעם השנייה בחייו. "זה בשביל עם ישראל!", הוא אומר

אשר מביט אל תוך עיניו הירוקות של יצחק בן ה-12, ואומר לו שיעשה זאת. הוא מבטיח. ההשפעה של הילדים בשליחות גורמת לי לדמוע. תמיד. זה חזק ממני

היו כאלה שהרימו גבה על השהות שלו אצלנו. שאלו מדוע הוא לא מתגייס למילואים בשעה כזו, אבל זו היתה דווקא הזדמנות להעלות את הנושא החשוב של הלומי קרב

"פתאום שמענו צעקות, וחבורה של כפריים שעטה אלינו בפראות עם מקלות"

ואני חוזרת בבת אחת 3,335 שנים אחורה. חושבת על מה שראה משה רבנו כשירד מן השמיים: במה מקושטת בפרחים ועליה עגל זהב עצום ממדים

לא הפסקתי לחשוב עליה באותם ימים. כמו יצר הרע זה נכנס בי, ההשוואה הזו ביני לבינה. אוף. מה יש לי? למה פתאום קשה לי כל כך?

נכנסתי לשם אחת, ויצאנו חמש, היישר להדלקת נרות של שבת