חני ליפשיץ

"תביני, הייתי מוכרחה ללכת! לא הייתי ראויה לכל הטוב הזה! אני לא ראויה לכלום!", היא התייפחה. "אתן הייתן טובות אלי כל כך, אבל אם רק הייתן יודעות את האמת עלי..."

"תקראי לי מנג'ו בוייני", היא מבקשת אותי. "אחות קטנה", בשפה הנפאלית. "אני אקרא לך חני דידי. כי את כמו אחות גדולה שלי", היא אומרת לי. "אף פעם לא היתה לי כזאת"

בימים היא צחקה בקולי קולות אל כל מי שנכנס, ובלילות היא בכתה אל תוך הכתף שלי. "אני היחידה בכיתה שהתגרשה בגיל צעיר כל כך", אמרה

לא חלמתי שמיסיס שולמן, שמגיעה אלינו מניו יורק, תיראה ככה. בעיני רוחי דמיינתי לי אישה מבוגרת בגיל העמידה, אורתודוקסית מוקפדת. מה רבה היתה הפתעתי כשהיא נכנסה אל החצר של בית חב"ד

המילה "חדר" לא ממש יכולה לתאר את הקיטון שהן ישבו בו. וילון קרוע מפריד בינו לבין ה"חדרים" האחרים. כשנכנסתי, הן היו בהלם. חשבו שהן הוזות

הילדה הולכת לבית הספר היסודי של חב"ד בשכונה, והאם מסתובבת באזור, מחייכת אל נשות השכונה. "אני מנסה כל כך להתחבב עליהן", היא מספרת לי. הבדידות שנשקפת מעיניה השקטות לא עוזבת אותי

למחרת חזרתי עם שפופרת טי ג'ל. מאותו הרגע, הכל השתנה. מאז, בכל פעם שבאתי לבקר, אור היתה מקבלת הטבת תנאים בתא המאסר

"השבע נא לי, יוסף אהובי, אנא, עלו את עצמותי לארץ הקודש, אל מערת המכפלה. אל תתנו לאף אחד לעשות בגופי או בזכר נשמתי מעשים של עבודה זרה!"

ביקשתי בנימוס מאחותו של בודה שתאפשר לי לעשות חיפוש בחדרים. שניה אחרי זה הבחנתי בשמלה שהיא לבשה לגופה: היא היתה של הבת שלי! נזכרתי שכבר זמן רב לא מצאתי אותה

"בוא נדליק קצת אור בעולם!", הוא מבקש מאיתן. איתן שותק כמה דקות ומביט בו ממושכות. הם מדליקים את החנוכייה ביחד, ואז מצטרפת אליהם בחורה מהחדר הסמוך

ביום רביעי לפני 14 שנים בדיוק, דיברנו, רבקי ואני, בפעם האחרונה. היא - מהבית שלה במומבאי, ואני - מקטמנדו. כמו תמיד, לא הצלחנו לסיים את השיחה בינינו. הרי יש לנו כל כך הרבה על מה לדבר...

אני שואלת איך היא מרגישה, כמו שאני תמיד עושה, אבל אז היא מזיזה את התלתלים שלה מצד לצד, מסתכלת עלי במבט חודר ושואלת אותי לאט לאט: "ואיך את?"