פרשת השבוע

בפרשת השבוע מסופר על מאבקו של יעקב עם איש אלמוני. אבל התורה אינה חושפת את זהותו של אותו מתאבק נסתר, מה הייתה מטרתו, או מדוע הוא חושש מהשחר. מבאר הרש"ר הירש: המאבק הוא עם היצר הרע – והשחר הוא השכל. כשאנו רק מתבוננים במעשינו ומתמקדים בהשלכותיהם, עולה השחר על הכרתנו המעורפלת – ופיתוייו של היצר הרע מתפוצצים כבועת סבון

תמיד היו בעולם דמויות חצופות ואטומות – כמו לבן. ותמיד, עד בוא המשיח, תתמיד השנאה לישראל

בניו של רבי שלמה כבר הכירו את טוב-ליבו של אביהם, ובכל זאת שאלו: "למה אתה מסייע לו להתחרות בך?" רבי שלמה חייך ולימד את בניו פרק בביטחון בה': "את הפרנסה שנקצבה לכל אדם מן השמים לא ניתן להגדיל או להפחית בשום צורה. אלא שצריכים וזקוקים להשתדלות בכדי לקבל אותה בדרך הטבע"

מעשה באליהו הנביא שהלך עם חסיד אחד בדרך, ועברו על יד נבלה של בעל חיים. אמר אותו חסיד, כמה מסריחה נבלה זאת. אמר לו אליהו הנביא, ראה כמה לבנות שיניה. אחר כך עברו על יד אדם חוטא, ואליהו הנביא מיד סתם את חוטמו. אבל אותו חסיד – לא הריח שום ריח רע. המציאות האמיתית של העולם היא המציאות הרוחנית

עשיו וישמעאל שונים מאד זה מזה. איך ניתן להסביר את הברית ביניהם? התשובה – בפרשת השבוע

אמר הבעש"ט לתלמידיו הקדושים: ראיתי בשמי מרום שעושר רב טמון ליהודי זה, כל שעליו לעשות הוא להיאנח אנחה אחת מעומק ליבו. אבל תמימותו והעובדה שלא ביקש רחמים ממרום, מנעה ממנו את הרכוש. נאלצתי לרוקן את ביתו מכל בכדי שייאלץ להיאנח ויזכה לעושר המוכן לו

היהדות מייחסת חשיבות כבדת משקל לדמעות – הן לדמעות שאנו בוכים בתפילה או צער, והן לאלה שגרמנו, חלילה, לזולת לבכות. כל הדמעות האלה נספרות על ידי הבורא, אחת אחת, ואינן הולכות לאיבוד. ואיך השפיעו על העולם הדמעות שבכה עשו? דבר תורה לפרשת תולדות

לדעת רבנו יונה, הניסיון העשירי של אברהם היה רכישת הקבר לשרה אימנו. מה היה כל כך קשה בעיסקה הזו?

אליעזר מחפש כלה ליצחק. והסימן – שתסכים להשקות אותו מים. שואל "סידורו של שבת": וכי חסרים אנשים ברחוב המוכנים לתת מים לעובר אורח צמא? מדוע אליעזר רואה בכך הוכחה לאשה המיועדת מן השמים? והתשובה: שתה, וגם גמליך אשקה. בעל החסד לא מחכה שהעני יבוא ויבקש, אלא יוצא לחפש את הדלים בעצמו. "רודף אחרי הדל" – כדי לתת לו עוד – זהו בעל החסד האמיתי

פרשת "חיי שרה" עוסקת בשני נושאים מרכזיים: פטירתה של שרה אמנו, ונישואי יצחק ורבקה. ב"קו התפר" שבין ההלוויה לנישואין, כותבת התורה: "ואַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים, והשם בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל". אברהם הרגיש בכל מצבי חייו, יהיו אלה המצבים הכי קיצונים, כמו פטירה ונישואין, שהשם ברך אותו בכל. זו צוואתו של אברהם אבינו. זו ההרגשה האמורה ללוות את היהודי בכל דרכיו

שנים רבות לפני שהאיסלם בא לעולם הסביר התנא רבי אליעזר מדוע נקרא ישמעאל כך, ומה עתיד להתרחש בארץ ישראל באחרית הימים

אלוקים, אני יודע שאין לי זכות לבקש ממך כלום. מעולם לא שמרתי על מה שביקשת ממני ואין זה הוגן לבקש ממך. אולם לפנים משורת הדין מתחנן אני שתציל את חייב בתנו השוכבת על ערש דווי, ויחד עם זאת תציל את חיי וחיי רעייתי... ואני מבטיח לך שלא אבקש ממך שום דבר נוסף, לנצח. רבי שלום שבדרון הקשיב, ואז ענה

בשעה שהשם יתברך בא לבקרו בשעת חוליו, רץ אברהם אבינו לקבל את פניהם של שלושה עוברי אורח נוכריים. כיצד ייתכן? מסביר המהר"ל: אין סתירה בין הכנסת אורחים לקבלת פני שכינה, להיפך. חסד היא תכונה אלוקית, ואין השתייכות וקרבה לקב"ה יותר מאשר להידמות אליו. ריצתו של אברהם לעבר האורחים, שנראית ממבטנו הגשמי כהתרחקות מהקב"ה – למעשה אינה אלא ריצתו של אברהם אל הקב"ה, שכן הוא מתקרב אליו ומדבק במידותיו

כולנו מכירים את התופעה, שכאשר מתחשק לאדם משהו, מבלי לחשוב ומבלי להתמהמה, כבר הוא רץ להשיגו. הרגליים כאילו רצות מעצמן. זהו כוח התאווה. כשהתאווה שולטת באדם, האיברים מעצמם מתרוצצים למקום השגתה. אבל האם ניתן להגיע למצב כזה גם בצד הטוב? האם החשק לדבר שבקדושה יכול להתגבר כל כך על האדם, עד שאיבריו אינם מחכים לצד השכל אלא פועלים מעצמם?

אברהם נביא היה וידע שישמעאל הוא פרא אדם. מדוע, אם כן, הוא התפלל עליו?

הרן, אחיו של אברהם, הסכים להצהיר על אמונה באל יחיד, אבל הושלך לכבשן האש. למה? התשובה מסתתרת באותו מדרש. אדם מאמין חייב לקחת את אמונתו ולהביאה לידי מעשה. אדם שאומר שהוא מאמין בה' ושומר תורה ומצוות, אבל באותה מידה מאמין גם בדברים הסותרים את עיקרי האמונה היהודית, פוסח על שתי הסעיפים. בסופו של דבר, הדעות הסותרות עלולות להביא ל"קצר חשמלי" בנפשו

בימים נוראים כאלה, הנחמה שלנו היא שמול ישמעאל עומד יצחק. יצחק, על שם הצחוק שצחקה שרה כששמעה שעומד להיוולד לה בן בגיל תשעים, ובעלה בן מאה. וזוהי מהותו של העם היהודי – צחוק, נגד השכל ונגד ההיסטוריה. וכאשר תבוא בקרוב הגאולה, גם פראותו של ישמעאל תתמוסס אל מול צחוקם המהדהד של יצחק ושל האמונה היהודית העיקשת

אלוקים יכול היה להציל את נח מהמבול גם בלי תיבה. מה היה אם כן תפקידה של תיבת נח? ומה אנחנו יכולים ללמוד מזה לגבי ההתמודדות הנוכחית שלנו עם גל הטרור?

כשנח בנה את התיבה, הוא ידע בבירור, שלא התיבה היא שתציל אותו, אלא רצון האלוקים בלבד. רצון הבורא זהו "קרש ההצלה" היחידי, המסוגל להציל את האדם מפני המבול. מי יודע מכמה "מבולים" היינו יכולים להינצל, לו היינו בונים לעצמינו תיבות

חז"ל מספרים שעשרת השבטים האבודים נמצאים מעבר לנהר הסמבטיון, שמשליך מקרבו חול ואבנים במשך כל ימות השבוע, ושוקט רק בשבת. גם החרב המתהפכת מסתירה מפנינו את גן עדן, שממילא אינו נגיש לנו בעולם הזה. אז מה מוטל עלינו לעשות, כדי לחצות את נהר הסמבטיון, לעבור את החרב המתהפכת, להזדכך – ולחזור הביתה?