מחשבה

השאלה כאן, היא, מה אנו חשים כלפי אדם עם מוגבלות? האם הוא זר, או שהוא חלק מאתנו? הכול מתחיל במחשבה

"הייתה לה אימא מבוגרת, שהיא הייתה מאוד קשורה אליה. פתאום האימא קיבלה שבץ ובמשך ארבע שנים שכבה כמו צמח. לא מגיבה. לא מתעוררת. לא כלום. אחר כך היא חטפה זיהום ומתה. היא לא יכלה להתאושש, זה סתר את כל התפיסות שלה. היא סבלה ואפילו לא פתחה את העיניים בחיוך אחד מאיר של סוף, וזהו. נעלמה. מה זה? למה היא לא יכלה למות יפה?" – חיה הרצברג בטור על מה שנראה לנו טוב, ועל טוב אמתי

יש בארצות הברית גויים שמפרסמים שישנו "סוד" - שאם האדם מכוון במחשבתו להשיג עושר אז הוא יהיה עשיר, כי הכל הולך אחר המחשבה. האם הסתכלות שכזו מתאימה או סותרת את היהדות?