סיפורים קצרים

שמוליק טפח בידו על שכם הלביאה ואמר: "כמה טוב שבאת, לפחות עכשיו לא יהיה לי פה משעמם..."

יומיים כבר חלפו, וורבה ווצלר טרם נמצאו. ביום השלישי, בעת שקיעת החמה, יופסקו החיפושים וסוף סוף הם יוכלו לברוח מעבר לגדרות. לפתע שני קציני אס-אס נעמדו ליד ערמת הקרשים. "אולי שני הנעדרים מתחבאים מתחת לערימת הקרשים?"

"נסענו במסלול הרגיל, ואז, קרוב למלון נובוטל, שמענו את הפיצוץ. הוא היה קרוב מאוד. הנהג אמר: 'זה פיגוע!'. רצנו לכיוון מקום הפיגוע, אך אי אפשר היה להתקרב. שמעתי את הזעקות ואת הרעש העצום, וידעתי שייתכן שהבחורה הזו מוטלת שם..."

"האשה נשברה, היא עזבה את הפקיד, נכנסה לחדרו של המנהל, פרצה בבכי ואמרה: 'איני מבינה את הפקיד שלכם! מה כבר ביקשתי?! איך מותר לו לשפוך את דמי לפני כל האנשים כאן?!"

איש העסקים ממהר לפגישת עבודה קריטית, אך בדרכו לפגישה נתקל באדם הזועק לקראתו: "יש לנו כאן בחור פצוע, רכב פגע בו וברח, מוכרחים להביא אותו לבית החולים במהירות האפשרית!". השיב איש העסקים: "אני מצטער, אדוני, אני ממהר מאד!". מה שקרה לאחר מכן יזעזע אתכם...

"והאיש מופיע בחלומי ואומר לי: 'נודעה לי הצרה שבה אתה מצוי בימים אלה. באתי בפני בית דין של מעלה ואמרתי להם: 'איך ייתכן שאדם שעשה עמי חסד של אמת והיטיב עמי, יינזק באותו איבר?!"

הרב מרדכי רובשקין נידון ל- 28 שנות מאסר בארה"ב ע"י שופטת אנטישמית מובהקת. בפעם האחרונה הוא מגיש בקשת חנינה לאחר שהקודמות כבר נשללו. הוא פותח את מכתב התשובה ומזדעזע מתוכנו...

"כעת אשאלך שאלה", אמר הרב, "אילו הייתי מצלם את המחזה שצייר פיקאסו: קבוצת ילדים יושבת לשחק בלב השאון העירוני. איזה תיעוד היה מדויק יותר, צילום המצלמה או ציורו של פיקאסו?"

רובנו לא סוחרים בעתיקות, אך כולנו צוברים הון, וגם מי שלא עוקל הונו בידי הוצאה לפועל יודע, שהונו החומרי לא ילווה אותו לנצח

"זאת אינה הלוואה אלא מתנה גמורה!", הפציר בו מאיר, "שמעתי מדרשן אחד, שצדקה שאדם נותן היא בגדר הלוואה לה' - והוא זה שפורע!"