סיפורי ילדים

סיפורה של ילדה שלא תמיד שמה לב שהיא פוגעת באחרים, אך לאט לאט לומדת לבקש סליחה...

ל"ג בעומר. אני ואבא נוסעים למירון לרבי שמעון בר יוחאי. אבא מחשב מראש את זמן הנסיעה, ולוקח בחשבון שייתכנו עומסי תנועה. אבל הם כבדים משחשבנו...

כבכל שנה, גם השנה משפחתה של שרי יוצאת לטייל בחופשה. אלא שהפעם הם יוצאים לטיול ארוך. בני משפחה אחרים באים לישון אצלם בבית, ושרי דואגת מאוד...

סיפורה של דינה, שבכל יום שישי מכסה את מתגי החשמל במכסים מיוחדים, עד שהתפקיד מתחיל להימאס עליה... בסופו של דבר היא לומדת שיעור חשוב בנוגע לאחריות

בת שבע רוצה מאוד שאימא תקנה לה נעליים חדשות, אבל יודעת שהיא תסכים לקנות רק כשהן יהיו קטנות עליה. מתוך כך לומדת בת שבע כמה חשוב לומר את האמת, ורק את האמת...

כל שנה בתשעה באב, מארגנות תמי ונחמי קייטנה לילדים. אלא שהשנה תמי לא מצטרפת. נחמי מתארגנת לבד, וגם לומדת שיעור חשוב...

באחד הימים אורי מוצא משטח סבלים מקולקל שאין בו שימוש. הוא לוקח אותו הביתה, ומנסה למצוא דרכים יצירתיות להשתמש בו. עד שהוא לומד לקח...

אמא של מאיר שמה לו בטעות בתיק כריך שהוא לא אוהב, ומאיר מגלה זאת בהפסקת עשר. מה יעשה מאיר? יאכל את הכריך? יזרוק אותו ויישאר רעב?

במשפחת יוסף יש מנהג מיוחד מדי ראש השנה: לקרוא במשך שעה מתוך ספר תהילים שסבא היה קונה. אלא שהשנה סבא כבר נפטר, והילדים כמעט ושכחו מהמנהג...

יהודית שמה לב שאמא אף פעם לא מוותרת על מצוות הצדקה. לפעמים היא חוששת שייגמר לאמא הכסף בגלל זה, אבל מקרה אחד מעמיד אותה על טעותה...

"חבל שנולדה לנו התינוקת", אמרה פתאום שני, ויצחק ראה שהפה שלה עקום ובעיניים שלה עמדו קצת דמעות

בבית היה שקט, כולם נרדמו. רק חיים המשיך לשחק. מה קרה בלילה בחתונה? את זה חיים לא זוכר

רואים? אמרתי לכם שזה הוא - אחרת למה ברח? כולם חיפשו את הקלפים של איתן ובני נעלם מאחורי השער. רק בטיול לפארק נפתרה התעלומה

"למה אתה בוכה"? ניגש אליו יהודה והניח יד על הכתף שלו. הילד לא ענה, רק המשיך לבכות בקול. "בוא תספר לי מה קרה לך, אני רוצה לעזור לך", שכנע אותו יהודה

"מה אנחנו עושים כאן"? שאל זאבי בקול עם קצת פחד. אבא התיישב על ספסל בפינת החדר וסימן לזאבי שיישב גם הוא. רק כשחזרו הביתה, הבין זאבי מה אבא רצה - והוא הבטיח שזה יקרה

לאִישׁ אֶחָד שֶׁעָבַר בַּמִּדְרָכָה מֵעֵבֶר לַגָּדֵר הַפְּרוּצָה קָרָא גַּם הוּא לְחַיִּים שֶׁיָּרַד, אֲבָל חַיִּים רָצָה לְהַגִּיעַ לַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַצִּנּוֹר, וְלֹא הִקְשִׁיב לָנוּ. הוּא לֹא הִסְפִּיק לְהַגִּיעַ לְשָׁם. לְרֶגַע אֶחָד אִבֵּד שִׁוּוּי מִשְׁקָל, וּלְפֶתַע נָפַל

בָּרֶגַע שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁים בַּמּוּצָר שֶׁלֹּא לְמַטְרָתוֹ, אִי אֶפְשָׁר לְצַפּוֹת שֶׁהַכֹּל יְתַפְקֵד כָּרָאוּי. צְלִילֵי הַנֵּבֶל נִשְׁמְעוּ מִדֵּי פַּעַם בַּבַּיִת, וְכָל לְחִיצָה עַל הַפַּעֲמוֹן הָיְתָה מֻצְדֶּקֶת

בְּכָל פַּעַם שֶׁהַדֶּלֶת נִפְתְּחָה נִרְאוּ אוֹרְחִים מְמַהֲרִים לְהִכָּנֵס פְּנִימָה מֵהַגֶּשֶׁם שֶׁהִרְטִיב. הֵם נִעֲרוּ אֶת מְעִילֵיהֶם מְעַט וְאֶת הַמִּטְרִיּוֹת, וְנִכְנְסוּ לָאוּלָם. הָרִצְפָּה בַּכְּנִיסָה הָפְכָה רְטֻבָּה מֵרֶגַע לְרֶגַע

מָה חָסֵר לָהֶם?! שָׁאֲלָה אֶת עַצְמָהּ. הִיא הִתְבּוֹנְנָה סְבִיבָהּ וּפִתְאוֹם, הִגִּיעָה לְמַסְקָנָה חֲדָשָׁה. עוֹד רֶגַע שֶׁל מַחֲשָׁבָה. אִמָּא לֵוִי נִרְאֲתָה כְּמִי שֶׁמְּנַסָּה לְהִזָּכֵר בִּדְבַר מָה רָחוֹק

כָּל אוֹתָהּ הַשַּׁבָּת לֹא יָצְאָה הַתְּמוּנָה שֶׁל הַסָּב הַמְּקַבֵּל אֶת הַשַּׁבָּת מֵרֹאשׁוֹ שֶׁל אַמְנוֹן. גַּם בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁבוּעַ הִרְבָּה לַחְשֹׁב עַל כָּךְ. הוּא רָצָה לַעֲשׂוֹת כְּמוֹ שֶׁהִכִּיר