רווקות

"אני הייתי קמה והולכת. בלי חוכמות", אומרת לי שפרה חברתי הטובה, תוך כדי קינוח האף של בן השלוש. "איך זה שדווקא עלייך 'נופלים' כל הטיפוסים הכי מעניינים?", היא צוחקת לעומתי ומרצינה באחת, כשהיא רואה את ההבעה על פניי. כי באותה פגישה הרגשתי, שמהמקום הכי נמוך בפתח תקווה, אפשר רק לעלות. ומעשה שהיה, כך היה

מכירים את הפגישות האלה... איך אומר בלי לפגוע... פשוט אין קשר בין המצולם לכתבה? הקשר היחיד בין שני המשודכים, הוא העובדה שמדובר בשתי ישויות המחפשות שידוך. לא יוצאים לפגישה על הדרך, בלי לברר, אחרי יום עמוס עבודה, רק בשביל לסמן וי. בחסידויות שונות, הסבטקסט של המילה "פגישה" הוא: "מתי תתקיים החתונה?" אז שלפחות אצלנו הסבטקסט יהיה: "להתחיל קשר בר סיכוי"

קרה לכם פעם שיצאתם לשידוך אבל גיליתם, אחרי פגישה אחת או עשר, שהמשודך שלכם לא באמת רוצה להתחתן... לא רק אתכם, אלא בכלל? מה גורם לאנשים להמשיך לצאת לפגישות, למרות שהם לא מעוניינים להתחייב? ולמה, אם לא ניזהר, האנשים האלה יכולים להיות גם אני, ואתם, ואנחנו?

אחרי חשבון נפש, הגעתי למסקנה שההשתדלות היחידה שאני מסוגלת לקיים עכשיו היא ההמתנה. אבל מה זה להמתין? איך מתפללים בלי לדרוש? איך מקשיבים לבורא, ומפסיקים לדבר? איך לומדים להסכים עם החלטותיו?

ככל שהחיפוש התקדם, ניתן היה להבחין בין שלוש קבוצות: "ברות המזל" מצאו את האבידה ברבעון הראשון של השיעור. "בעלות המשענת הכפולה" היו עסוקות בעיקר במעקב אחר חברותיהן, היכן הן מחפשות, ומה הבעת פניהן מספרת. ורק "המחפשות הפשוטות" נטשו את כל מה שקורה סביבן, והיו עסוקות בחיפוש... כמו בתרגיל

בדמיוני ראיתי את דנה. ילדה קטנה, שהתמקמה עמוק עמוק בתוך הלב שלי, ופתחה שם אוהל: "ברוכים הבאים לאוהל הציפיות". באוהל דנה התחילה לחיות. בכל בוקר היא הייתה קמה בזריזות, מסתרקת, מצחצחת שיניים, מכינה לעצמה סנדוויץ' – ומתחילה לצפות. לצפות שיתייחסו אליה, לצפות שייקחו אותה לטיול, לצפות לחיבוק, לצפות להצלחה, לצפות ולצפות... כך הייתה יושבת דנה ומצפה מהזריחה עד השקיעה, עד שהייתי נרדמת

כל היועצים למיניהם, כשהם מולי, תמיד שוכחים את כל הצרות שלהם ומתרכזים רק בבעיה שלי. נכון, יש הרבה אנשים שהתחתנו בגיל עשרים, אבל את החיבור האמיתי הם יצטרכו למצוא עוד הרבה שנים אחר כך. ויש אנשים שלוקח להם הרבה זמן למצוא, אבל בפנים הם התחתנו. מהשקט הם למדו להקשיב לעצמם, למה שהם באמת צריכים, ולא למה שהסביבה דורשת מהם. זו עבודה מהפנים אל החוץ. יומנה של רווקה, עמוד רביעי

העולם שלנו עמוס חוויות. אנו מייחלים להסתכל על הבריאה כעל דבר שאיננו מובן מאליו. למשל, צחוק של ילד, בעיני זה לא מובן מאליו. להביא ילד לעולם, זה סוג של נס. יש אנשים שהקב"ה מגלגל לידיהם צחוק של ילד בממוצע אחת לשנה וחצי או שנתיים, ויש אנשים כמוני, שמחכים קרוב לעשר שנים לפגוש בכלל את האדם, שאיתו אולי יזכו להביא אי פעם ילד ולהקים משפחה. יומנה של רווקה, עמוד שלישי

זוהי הרווקות: אוסף של ראיונות עבודה. עד שלעתים מגיע אלי מין רצון כזה, ללכת לראיון הזה, לשים פתק על הספסל בפארק או על השולחן בבית הקפה עם הפרטים שלי, ולתת לחתולה שמסתובבת באזור לגלם את הצד "הכנה" שבסיפור, וליילל בכנות ליד הדפים. וככה לסגור עוד כרטיס של דייט, שהייתי חייבת "רק כדי לנסות". יומנה של רווקה, עמוד שני

ברגע שניתקנו את השיחה, תפסתי את הסוס שלי בשתי המושכות שלו, עצרתי אותו מדהירה מואצת במדרון תלול, ואמרתי לעצמי בטון קשוח: "לא". את לא הולכת לחיות בהרגשה שאת לא שווה. ואחרי שעצרתי את הסוס מדהרתו, יכולתי לזהות קול פנימי עמוק ומאוד בטוח שאומר לי: "ניצלת". כי מי בכלל יודע, מהו הפסד ומהו רווח? מי מאיתנו יכול לקחת על עצמו את האחריות, ולהכריע בעצמו בכל פעם, אם הוא הרוויח או הפסיד בחיים? יומנה של רווקה, עמוד ראשון

הרב ראובן זכאים הוזמן ל...מסיבת רווקים. את רשמיו העלה בפוסט מיוחד, הרי הוא לפניכם

בכל מה שקשור לגוף שלנו - אנחנו משתדלים להיזהר ולשמור עליו. אז למה במה שקשור לנפש, אנחנו לוקחים סיכונים הרי גורל? חלק רביעי מתוך רב המכר "מגע הקסם"

בסינגפור כבר מינו שר מיוחד שאחראי לטיפול בנושא, בארץ מסתפקים בצעדים קצת פחות דרמטיים כדי לנסות ולצמצם את היקף הנתונים. אז למה הכמיהה האדירה להתחתן ולהקים משפחה לא תמיד מספיקה כדי שתתממש? ומה עושים עם תחושת הבדידות והשחיקה?