בדמיוני ראיתי את דנה. ילדה קטנה, שהתמקמה עמוק עמוק בתוך הלב שלי, ופתחה שם אוהל: "ברוכים הבאים לאוהל הציפיות". באוהל דנה התחילה לחיות. בכל בוקר היא הייתה קמה בזריזות, מסתרקת, מצחצחת שיניים, מכינה לעצמה סנדוויץ' – ומתחילה לצפות. לצפות שיתייחסו אליה, לצפות שייקחו אותה לטיול, לצפות לחיבוק, לצפות להצלחה, לצפות ולצפות... כך הייתה יושבת דנה ומצפה מהזריחה עד השקיעה, עד שהייתי נרדמת
ש. שלום
22.11.15 | 10:19
כל היועצים למיניהם, כשהם מולי, תמיד שוכחים את כל הצרות שלהם ומתרכזים רק בבעיה שלי. נכון, יש הרבה אנשים שהתחתנו בגיל עשרים, אבל את החיבור האמיתי הם יצטרכו למצוא עוד הרבה שנים אחר כך. ויש אנשים שלוקח להם הרבה זמן למצוא, אבל בפנים הם התחתנו. מהשקט הם למדו להקשיב לעצמם, למה שהם באמת צריכים, ולא למה שהסביבה דורשת מהם. זו עבודה מהפנים אל החוץ. יומנה של רווקה, עמוד רביעי
ש. שלום
15.11.15 | 08:10
העולם שלנו עמוס חוויות. אנו מייחלים להסתכל על הבריאה כעל דבר שאיננו מובן מאליו. למשל, צחוק של ילד, בעיני זה לא מובן מאליו. להביא ילד לעולם, זה סוג של נס. יש אנשים שהקב"ה מגלגל לידיהם צחוק של ילד בממוצע אחת לשנה וחצי או שנתיים, ויש אנשים כמוני, שמחכים קרוב לעשר שנים לפגוש בכלל את האדם, שאיתו אולי יזכו להביא אי פעם ילד ולהקים משפחה. יומנה של רווקה, עמוד שלישי
ש. שלום
11.11.15 | 15:30
זוהי הרווקות: אוסף של ראיונות עבודה. עד שלעתים מגיע אלי מין רצון כזה, ללכת לראיון הזה, לשים פתק על הספסל בפארק או על השולחן בבית הקפה עם הפרטים שלי, ולתת לחתולה שמסתובבת באזור לגלם את הצד "הכנה" שבסיפור, וליילל בכנות ליד הדפים. וככה לסגור עוד כרטיס של דייט, שהייתי חייבת "רק כדי לנסות". יומנה של רווקה, עמוד שני
ש. שלום
10.11.15 | 08:50
אז היום, אחרי 37 שנות ציפייה, אני עומדת כאן – ואומרת לך תודה. לך, שפעמים רבות כל כך הרגשתי שאתה עושה לי 'דווקא', שאין לך כוח אליי, שאני לא באמת חשובה לך, שיש לך דברים יותר דחופים מלשמוע את הצרות שלי עכשיו. לך, שפעמים רבות כל כך פינית זמן ביומן העמוס שלך רק כדי להקשיב לי. רק כדי ללטף את פניי ברוך ואהבה ולהבטיח שהכל יהיה בסדר. אחרי 37 שנות שמחה ומועקה שידענו זה עם זו – אני עוצרת, ואומרת לך תודה על החיים האלה – אולי לא החיים שדמיינתי לי כילדה – אבל אלה החיים המיוחדים שלי, איתך
ליבי בביץ
05.11.15 | 03:56
וכל מה שנותר לי לעשות הוא לפזם את אותו הפזמון, שוב ושוב ושוב: וכך אני אומרת לך אבאל'ה – שלא תחשוב שהכנפיים שלי, אלו שכל כך רוצות לנסוק אליך בתפילה ובשמחה וברוחניות מבטיחה – נשברו. הנה, תראה, עוד לא איבדתי את האמונה בך. לא פסקתי מלאהוב אותך. לא איבדתי את מהותי במסע הארוך הזה. מתפילותיה של רווקה מתבגרת
ליבי בביץ
05.11.15 | 03:37
ברגע שניתקנו את השיחה, תפסתי את הסוס שלי בשתי המושכות שלו, עצרתי אותו מדהירה מואצת במדרון תלול, ואמרתי לעצמי בטון קשוח: "לא". את לא הולכת לחיות בהרגשה שאת לא שווה. ואחרי שעצרתי את הסוס מדהרתו, יכולתי לזהות קול פנימי עמוק ומאוד בטוח שאומר לי: "ניצלת". כי מי בכלל יודע, מהו הפסד ומהו רווח? מי מאיתנו יכול לקחת על עצמו את האחריות, ולהכריע בעצמו בכל פעם, אם הוא הרוויח או הפסיד בחיים? יומנה של רווקה, עמוד ראשון
ש. שלום
04.11.15 | 14:28
*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה
