הטור המאויר

הגיע יום חמישי, ואני מתכונן נפשית לרעיון, שלא ברור מה אני רוצה להשיג בו. "לא לוותר", אמרתי לעצמי. "אפילו אם יהודי אחד יתעורר מזה, זה כבר היה שווה"

אני נכנס פנימה לקניון, והולך בתוך עולם חדש שנפתח לעיניי, מסונוור לגמרי. הכיפה מתחילה להחליק לי מהראש, היא כבר מרגישה שהיא לא קשורה לכאן

האם אפשר לברך 'ברוך משנה הבריות' על אדם שהשתיל לעצמו קרניים?

קראתי אליהם בהתלהבות: "יש לנו מניין! בואו, החבר'ה מחכים לנו!". אך הם הסתכלו עלי במבטים מוזרים, כאילו שהשתגעתי, ואחד מהם אמר "נראה לך שאני מתפלל עם החבר’ה האלה?!"

צעקה נשמעה מהעבר השני של הגדר: "הלו, שכנצ'יק! אל תיגע בלימונים, זה העץ שלנו". חזרתי לכיוון הבית וחשבתי לעצמי: "רגע, למה בעצם זה העץ שלהם?" הוא נמצא אמנם על הגבול בין שתי החצרות, אבל בעל הבית אמר לנו שהעץ שייך לו

"עד כאן" אמרתי אז לאשתי, "אם חזרה בתשובה כוללת חיוב לאכול את הדבר הזה, אני  מוותר כבר מעכשיו!". אבל היום אני מבין את ההבדל בין אכילה כעבודת ה' לבין אכילה בהמית