"השמחה לא הייתה שלמה", אנחנו שומעים לפעמים. בשעת הלידה, אנו יודעים שיש מיתה, ואפילו כשהוקם המשכן – ידוע היה חורבנו. נכון, אין שלמות בעולם הזה – אבל האם יש דרך להפוך את הצער לחלק מהשמחה – וכך להגדיל אותה?
אומרים חכמינו – "מחשבה טובה מצרפה הקב"ה למעשה". אבל מה אם לא היה מעשה? האם לרצון ולמחשבה הטובה יש חשיבות בפני עצמם? אם אדם רצה, וניסה, והשתדל, ולא הצליח, אל לו להישבר מכך ולחשוב שלא פעל מאומה, שכן הרצון – הוא התשתית לכל קיום המצוות ולעשיית הטוב. הוא הגורם להשראת השכינה על האדם. דבר תורה לפרשת ויקהל
מדוע סיפר משה רבנו לקב"ה על חומרת חטאו של העם? כי בית דינו של הבורא, אומר המגיד מדובנא, אינו בית דין רגיל. שם ממילא אין דבר שניתן להסתיר, ואדרבה, ככל שיספר האדם את "מחלותיו" ויבקש רחמים – כן ייטב לו. דבר תורה לפרשת כי תשא
"אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ", מלמדים אותנו חז"ל. הדבר עשוי להיות נכון לא רק לחיוב – אלא גם לשלילה. העבירות שמהן קשה לאדם ביותר להימנע – דווקא בהן נמצאת ההתמודדות העיקרית שלו. אולי במקום הזה בדיוק נמצא הנסיון, בעבורו ירד לעולם. דבר תורה לפרשת תצווה
לפעמים, במקום להדר במצווה בתוספת יופי שאינו נחוץ לעצם המצווה, מוטב להדר בכך שלאנשים אחרים לא יחסרו צרכיהם הבסיסיים, כגון מאכל וביגוד. לאחר שאדם מקדיש מכספו גם לצורך הזולת, היופי שיתנאה אדם זה במצוות – יהיה הגון וכשר
קבלת ייסורים באהבה: קל לדבר, קשה לבצע. המחנק בגרון והמועקה בלב מספרים סיפור אחר. אלא שכאשר אדם יתבונן ברעיון נפלא זה שוב, יבין אולי שהוא לא סובל לחינם – הוא משלם על שירות. מכינים לו מעדני מלכים. דבר תורה לפרשת משפטים
משה מעניק לעם ישראל "מרווח נשימה" להתארגנות, לפני שיתחיל זמן הפרישה שלפני מתן תורה. ומדוע הוסיף משה יום אחד? בכדי שכל יהודי יקבל את התורה "מדעתו" – ביישוב הדעת ובהתבוננות ראויה. ואולי הכנה זו היא שגרמה להם להגיע במעמד הר סיני למעלה הנשגבה: "נעשה ונשמע"
"היום לא קיימתי מצוות כמו שרציתי, לא נורא, מחר אשלים". אבל את המחר לא ניתן להשלים, כי למחר יש את המטלות הרוחניות שלו. היום שאבד לא יימצא שוב, חוץ מאשר בלוח השנה. דבר תורה לפרשת בשלח. וגם: רמז על ט"ו בשבט
כשיצאו בני ישראל ממצרים, אף כלב לא נבח עליהם, ולא על בהמותיהם. מה משמעות הנס הזה, שעשה לנו השם? ומדוע, אחרי כל הניסים של עשרת המכות, היה צורך בעוד נס אחד? מה ביקש השם שנדע? דבר תורה לפרשת בא
בראשית מכת צפרדע, עלתה מהיאור צפרדע אחת בודדת. המצרים צחקו, נטלו מקל, חבטו בה בכוח – ונחילי צפרדעים חדשות התעופפו מפיה. המצרים הכו שוב, ושוב יצאו צפרדעים, עד שהתמלאה כל מצרים. המצרים האמינו שתמיד צריך לפעול כדי להגיע לתוצאות, ולכן על האדם לנסות שוב ושוב ושוב. אם זה לא הולך בכוח – זה יילך ביותר כוח, או ביותר השתדלות. האמנם?
מהי הסיבה האמיתית שנשים מדברות יותר מגברים? ומדוע בני ישראל נאנחו כשפרעה לקה בצרעת במקום לשמוח לאידו? תובנה של אחד מגדולי ישראל לפני כמאתיים שנה בפרשתנו, תגרום לנו להביט במראה הפנימית שלנו ולבחון את מצב הרוח מחדש
לעתים אנו מנסים לפעול בדרכים שונות כדי להשיג מטרה מסוימת, אך כאשר רצון הבורא הוא שדבר מסוים יתבצע – הפעולות שייעשו בכדי למנוע מאותו דבר להתרחש, בסך הכל יקצרו את התהליך ויביאו בדיוק לרצון הבורא בדרך מהירה יותר
אנחנו מדליקים את החנוכייה ברשות הרבים "משום פרסומי ניסא". אבל איך פרסום קשור ליהדות? למה צריך לפרסם את הנס? האם יש כאן מקום למחלקת קריאייטיב? ואולי המטרה של כל זה – לפני הכל – היא להחדיר ללבנו שלנו את משמעות הניסים שנעשו לאבותינו ולנו? בימים ההם בזמן הזה
בפרשת השבוע שלנו, ישנן הרבה שאלות לא פתורות. איך לא חשש יהודה להותיר את חותמו האישי אצל אשה שאינו מכיר? מה היה קורה אם לא היה עומד בהבטחתו? ואיך זה קשור למלך המשיח? דבר תורה לפרשת "וישב"
*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה
