כל התכנים של דודו כהן

הזוועות של טבח ה-7.10 עדיין לא נשכחו, כמובן, אבל לצד כל הצער הנוראי והאבדות הבלתי נתפסות של חיילים ואזרחים - חייבים לראות גם את הדברים שעליהם צריכים להגיד תודה

השאלה הזו מהדהדת אצל רבים מדי כמה שנים, ואין תשובה חד משמעית מלבד חשבונות שמיים. אבל לפני שבאים בטרוניה, ראוי לשאול שאלות נוספות מנגד

לא חשבתי שכמה כתבות באתר הידברות, שנועדו להזהיר בחורות תמימות מהתבוללות, יגרמו למשטרת ישראל לזמן אותי לחקירה. אבל המציאות כנראה עולה על כל דמיון

סגנון כתיבה חדש הולך ומשתרש כאן, ולא באופן טבעי או תמים במיוחד. אז מה בעצם עומד מאחוריו?

איחולי "שנה טובה" בטלפון, בווטסאפ או במיילים, כבר לא מזיזים לאף אחד כשהם נשלחים בתפוצה רחבה. אבל חשוב מאוד להתקשר דווקא לסוג מסוים של אנשים

בשנה האחרונה משהו כאן נסדק, שלא לומר נשבר. צלם שחזר המום ומאוכזב מיום צילום בתל אביב, המחיש לי את עוצמת השבר. אגב, לא בטוח שסימן השאלה בכותרת עדיין רלוונטי

כל כך הרבה רעל, לשון הרע וזוהמה יש בבחירות המקומיות. וכן, גם אני נפלתי במקומות שבהם לא הייתי צריך ליפול

שיר הנושא באלבומו החדש של חנן בן ארי מבטא אמת קיומית שאני מסתובב איתה שנים רבות. גם אתם?

התקשורת הישראלית כבר מזמן לא מסתפקת בדיווח ענייני, וגם לא בהבעת דעות ועמדות. קבלו את התופעה שצוברת תאוצה: כותרות וידיעות שמנסות לסכסך בין הציבור הדתי לחילוני, להסית וליצור כאוס

עולם התשובה השתנה בצורה משמעותית בעשורים האחרונים. לאן זה ממשיך מכאן, וכיצד מתמודדים עם האתגרים המורכבים בדור הביק-בוק?

הודעת התראה כשהילד מבריז משיעור, טלפון מהמורה על כל פיפס קטן או מעקב אחרי המיקום ב-GPS: אולי למען הרוגע הנפשי שלנו, נרפה קצת מכל שיטות הבילוש השונות אחרי הילדים?

טירוף הרול-אפס בתקופה האחרונה מוכיח עד כמה אפשר לשטות בקלות אחרי מי שחי את הרשתות החברתיות. הבעיה היא שזה לא נעצר שם

רבים חוששים לחזור בתשובה, שמא יאבדו כביכול את החופש. אבל אין טעות גדולה מזו

אם אנחנו רוצים להפיץ תורה ויהדות לקהלים שונים ומגוונים, עלינו להקים פלטפורמות שונות, ליצור בידול משמעותי, וכך להצליח לגעת בגוונים נוספים בעם ישראל. העתקת עיצוב וקונספט אינה הפתרון

היה די ברור שהמשימה כמעט בלתי אפשרית, אבל הייתי נחוש להוציא מפרופ' חצרוני איזשהו רגש יהודי

הטור הזה אמנם מכליל, ומובן שלא כל השמאל הוא מקשה אחת. אבל לא רק לתקשורת השמאל מותר להכליל, נכון?

ישנו עיוות שקיים עשרות שנים בעיתונות הכללית, והציבור הרחב כבר מקבל אותו כמובן מאליו: תכני בידור שלועגים לאנשים, מלבינים את פניהם ברבים – והעולם שותק (וצוחק). מתי העיוות הזה יפסק?

גם היום יש אנשים שקונים תקליטים, מדפיסים ומפתחים אלבומי תמונות, ומבינים שההתרגשות מסלסלת השוקולדים שקיבלו הורינו במפעל לקראת פורים, לא תשווה לכל השפע שיש היום. לכולם יש מכנה משותף אחר

אני לא שופט את יאיר שרקי, אלא בעיקר עצוב עבורו. הוא נקלע לסיטואציה קשה מנשוא ומתמודד עם דברים שאין לנו מושג לגביהם. לבי לבי איתו. אבל בכל זאת, משהו אחד בפוסט שכתב, צרם לי

חתונה היא אירוע חשוב ומרגש באופן עקרוני, ללא ספק. אז למה אני כבר בקושי מתרגש מסוג מסוים של חתונות? (בעיקר מהצד הלא-דתי של המפה)