טורים נשיים

"אין לנו הבנה בחשבונות שמיים", אומרת ורון, "מה זאת היתה הנשמה הזאת של בראל ואיזו שליחות היתה לה כאן". צפו

הגעתי להבנה שנכון שזה אופורי ונחמד לנסוע לראש השנה לבד, אבל זו גם "עבודה", ויש כאן אפילו סוג של "שיווין זכויות"

גיליתי שסוגיית ארוחת הערב לא נהירה להרבה אמהות. אז אספתי רעיונות בסיסיים וגם מגוונים, לרשימת רעיונות נחמדה לארוחת הערב. בתאבון

כדי לשנות מהירות או כיוון, כדי להאיץ - צריך להפעיל כוח. כך גם בדברים רוחניים. את מכירה אנשים ש"גדלים" מכוח האינרציה?

ראש השנה מתקרב ובא. כעת הזמן להתחיל להתכונן. הבא נגדל: נבקש על כלל ישראל, ויהי רצון שבתוך כך ניוושע אף אנחנו בישועות הפרטיות הנצרכות לנו, היחידות

היא זכתה לארח את אלישע הנביא, ובזכות זה זכתה לילד מיוחד שנסים התרחשו בו. היא לא "קטנה" כפי שהגדרנו, כלומר לא חסרת אונים, לא נעלבת, לא מאשימה, לא תלותית

למה כשגדלתי שמחתי לגלות שאני דומה למומין אמא, ומה זה באמת להיות "גדולה"?

אני חוזרת לסקור את הבית בעיניים של אורחת. אמנם ביתה הצנוע הוא בן שלושה חדרים, אבל המסתורין הקסום של ביתה של יונה פותח בו מרחבי אינסוף לדמיון שלי

אני יודעת שאם בתקופה הזו אעשה פחות, בעז"ה אתאושש הרבה יותר מהר, ואוכל לחזור ולתפקד בעז"ה עם אנרגיות טובות ובמרץ, ולהגיע בסופו של דבר ליותר

מורן קורס הדריכה את הכלה ה-100, והיא מודה לקב"ה עם הרבה תובנות חשובות

השאלה הזו ניקרה בראשי: איך זה הגיוני שאני אוהבת את כל העולם, מתחברת לכולם, ורק את הדוסים אני שונאת כל כך?

ילד נותן לאמו מקום לאהבה בלב ומקום לנתינה. זה צורך שלה, והוא, בעצם הווייתו, נותן לה אותו. ילד נותן לאמו את האפשרות לנשק ולחבק אותו, להלביש אותו, לשחק איתו ולדאוג לו

הוא שולף אמירה בטון בטוח מאוד. נקי ומרגיע וסה"כ הגיוני: גלית, את נולדת לא דתייה. נולדת ספרדייה. לכן את לא אמורה להכיר את ההלל המסוים הזה

ברוב המקרים, כפי שהמציאות מוכיחה פעם אחר פעם, הכל יוצא מגבול הטעם הטוב ואז נשמעים צלילים צורמים

היא מתחילה בגמגום, וממשיכה בדיבור שוטף של תודות על גבי תודות לפרטי פרטים על כל העניינים הלימודיים שלא הלכו כפי שהיא תכננה. שיעור שלמדתי מנערה על אמונה תמימה

כמה מהר שכחנו (סתם מנחם אותי להכליל. הבעיה לגמרי שלי) שעד לא מזמן ממש כולנו ישבנו בבתים, מי יותר מי פחות, וספרנו מכוניות מהמרפסת

אני מרגישה את תפיפות הרגל העצבניות שלי ממש כמו בישיבה במונית. שם חיכיתי כבר לסיים את הנסיעה, ופה אני רק מחכה שהילד ירדם. אבל למה?

"מה מצחיק פה? זה בדיוק מה שקרה אצלי הבוקר - וזה ממש לא היה מצחיק! למה כולן צוחקות, אני רוצה לבכות, זה אמיתי וזה נכון, מה משעשע?"

באופן טבעי, לכל אמא יש חששות, גם אם הם מופרכים לגמרי, אבל לאימהות לילדים עם צרכים מיוחדים, החשש הוא ממשי. החיים שלי מתחלקים לשניים: לפני האוטיזם ואחרי האוטיזם, אבל היום אני יכולה להגיד בפה מלא שקיבלתי מתנה יקרה מפז

אם הייתי קוראת דיפאק צ'ופרה ונוסעת לשבוע ויפאסנה במדבר, היו בטוחים שאני בסדר גמור. אבל לחזור בתשובה? הילדה איבדה את זה, ללא ספק. לא קל לחזור בתשובה, וברגעי משבר, קשה לזכור את הסיבה שאת עושה את זה, אבל כשאת קמה בבוקר ומודה לקב"ה ש"החזיר בי נשמתי", זה גם מחזיר אותי קצת לפרופורציות