פרשת השבוע

לחשוב זה טוב, אבל דק הוא ההבדל בין "מחשבה" ל"התלבטות". כדאי לגלות שלא רק אצל ציפורים, אלא גם בביצים, תקף הכלל שעדיפה ביצה אחת ביד...

הנשיאים הציעו מיוזמתם להשלים את מה שבני ישראל לא יביאו למשכן. לכאורה מדובר בנדיבות לב. אם כן, מדוע נחשדו בעצלות? מדוע לא זכו להשתתף בעצמם?

טבע החירות והשאיפה לעצמאות מוטבעים באדם עוד מיום היוולדו, אולם כולנו מבינים, שפעמים רבות חירות אמתית היא דווקא ההגבלה

אחד מהפירות שאליהם נמשלו בני ישראל, הוא הזית. הדימוי לזית מופיע בוואריאציות שונות ובמקומות רבים, הן לעץ הזית עצמו והן לשמן המופק ממנו

הגוי שהתגייר הבין בסופו של דבר שלא הבגד הוא שעושה את האדם לטוב יותר, ואינו מכפר על החטא. אבל אחשורוש עדיין נתון היה באשליה שהלבישה עצמה מכפרת, ולכן לא הפיק ממנה כל תועלת

לא מכבר ניתנה תורה על ההר. עם ישראל נמצא בפסגתו הרוחנית ואו אז באה ההוראה לבנות את המשכן. מדוע ולמה דווקא עכשיו? מהו הסוד הטמון כאן?

נוכחותם התמידית של המוטות בארון מעידה על כך, שתורת השם אינה קשורה וזקוקה למקום אחד, אלא ניתן לקבוע אותה בכל מקום שהאדם חפץ

תשכחו מכל מה שידעתם על "כרוב". לא זה המיועד למאכל, אלא אלו המוזכרים בתורה. הם לפחות שניים ותמיד באים בזוגות. לטוב ולמוטב...

ישנם בני ישיבה שמדי פעם חולפת בלבם תחושה מציקה העוצרת אותם במסלול העליה: "מדוע אתאמץ?!" הם מייאשים את עצמם, "הלא אבי איננו בן תורה

פגיעה מילולית גרועה יותר ממכה גופנית, אך מלבד הנזק ארוך הטווח שלה, על כל אחד לזכור שהמכה שהוא מעניק תחזור אליו. בפגיעה מילולית ברגשות החבר - זה מסוכן שבעתיים

כולנו חיים בתוך "פרדס" של אנשים, וכמעט בכל חברה יש "אילן" אחד חולה. נשים לב לרגשות הזולת, ונזכה לשפע של ברכה משמים

בני ישראל עשו מסירות נפש בשלב ראשון, והשלב הבא היה מותאם וקרוב אליהם יותר. זו הדרך ברוחניות. מאמר לפרשת יתרו