התניא

מטרידה אותי העובדה שהשורה התחתונה היא מצווות מעשיות. מה עדיף: להשקיע במודעות עמוקה וברגש חי, או לדבוק במעשה השטחי וה'יבש'?

עם כל הדיבורים על הכוח העצום של המצוות, מה עם התורה? חשבתי ש"תלמוד תורה כנגד כולם"?

למה ביהדות כל הזמן מבקשים ממך כסף לצדקה? אני אוהב את הדת שלי רוחנית לגמרי, בלי כספים, בלי תרומות ובלי התרמות

אם ה' נמצא גם בעולם הזה, מדוע אי־אפשר לראות/לתפוס אותו?

זה אדיר, אבל לא מציאותי. אני לא מרגיש את נוכחותו של ה' בחיים שלי. כנראה אני פשוט לא ברמה המתאימה.

הסברת לי כבר למה רשימת הדרישות שעבודת ה' מציבה לפני היא לא סיבה לדיכאון. נניח. אבל לא להיות בדיכאון זה לא מספיק, אני רוצה שמחה!

"אהבת ישראל" - זה גדול מדי בשבילי. אני אוהב רק בני משפחה וחברים קרובים. "כבוד ישראל" נשמע לי מספיק בהחלט - להתייחס בכבוד ובדרך ארץ לכל אדם. מה רע?

תכל'ס, אני מי שאני. האמונה די רחוקה ממני, ואין לי מוטיבציה לשנות את המצב. בכל מקרה, לא נראה לי שאדם יכול לשנות את הטבע שלו.

לשמוח בעבודת ה'? עבודת ה' היא הסיבה העיקרית לכך שאני עצוב! למרות כל מה שאני רוצה בעומק הלב, אני מוצא את עצמי שוב ושוב נמשך למטה...

אני באמת בדיכאון, ודווקא לא בגלל כסף או עבודה. מזעזע אותי לחשוב כמה חטאתי ולאן הגעתי... אני לא בטוח שהקב"ה בכלל רוצה לשמוע ממני.