דין דין אביב: "כיסוי הראש - אחת הנקודות הקשות שהיו לי"

שקט, דממה. באצטדיון ארנה בירושלים כחמש מאות נשים, שהגיעו מכל קצוות הארץ, מחכות בסקרנות לשיאו של הערב. הזמרת דין דין אביב עולה על הבמה, עטויה בכיסוי ראש ובלבוש צנוע שמשווים לה מראה אצילי, ומתחילה. העיניים שלה עצומות, ונדמה שהיא שטה שם על הבמה, לא זקוקה לאף אחד, גם לא ללהקה המרשימה שהצמידו לה, כדי לעשות את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב: לשיר. תוך שתי דקות כבר אפשר לראות כמה עיניים דומעות בקהל, ועוד כמה מאות נשים, שנסחפות לחלוטין אחרי העוצמות האדירות שלה, שוכחות עולם ומלואו ומתמכרות למוזיקה.

גם אותי המעמד הזה מרגש, אבל מכיוון אחר לחלוטין. אני פוגשת את דין דין אביב, מוזיקאית שתמיד הערכתי, בפעם הראשונה מאז ששמעתי על ההתקרבות שלה ליהדות. כשאני מעמיקה להתבונן בה, אני מרגישה שאפשר די בקלות לחוש בשקט הפנימי החדש שלה, שעוטף אותה כשהיא שרה וגם כשהיא מדברת. תמיד עם חיוך. ואני מתרגשת. כי זה תמיד מרגש לגלות עוד נשמה, שהיא גם פנים מוכרות, שחזרה למגרש הביתי ומצאה את השלווה שלה.

לב אל לב

אבל לפני שנדבר על השינוי שעברה, בואו נדבר קצת על מה שקדם לו. האמת, שמההתחלה זה היה די ברור שיבוא יום ותשמעו עליה. למוזיקה, היא נחשפה כבר מגיל אפס, כשנולדה לשני הורים אמנים, אמא זמרת ואבא זמר ושחקן. השם-כינוי דין דין אביב, אגב, הוא לא השם שהיא נולדה איתו. אביב נולדה עם השם דינה אביגיל, אולם מגיל צעיר, החלה אמה לקרוא לה 'דין דין', עד שהכינוי הפך לשם ממש. "כתוב בפרקי אבות: 'והדין דין אמת', ולמדתי שאמת שווה רחמים, ובקיצור עבורי דין דין זה רחמים, ואני מאוד מתחברת לזה", היא מתארת.

עם הוריה, הופיעה לראשונה כבר בגיל שש במסגרת תחרות שירי ילדים. בילדותה גדלה בשכונת רמת אביב בתל אביב, שם למדה פסנתר ובלט מגיל קטן. ואחרי שורשים מוזיקליים כל כך עמוקים שניטעו בה – היה זה אך טבעי שאביב החליטה להמשיך את המסורת המשפחתית.

ובכל זאת, את הצלחה וההערכה המוזיקלית העצומה להן זכתה במשך השנים, אי אפשר לתלות רק בגנים המוזיקליים המשובחים שקיבלה מהבית. שכן אביב עברה מסע אישי שלם, עצמאי לגמרי, שכלל גם לא מעט עבודה קשה ומאומצת. את המסע הזה, החלה בראשית שנות התשעים, אז שרה בלהקת "צופי תל אביב". בשירותה הצבאי התגייסה ללהקת חיל האוויר, ובהמשך למדה גם בבית הספר למוזיקה "רימון", שם גם הכירה את אלון יופה, היום בעלה ואבי ילדיה.

דין דין אביב (צילום: רנבי- רן בירן)

באותה התקופה, זכתה לפרסום הראשון שלה, כשנבחרה כסולנית בלהקת התכנית "קטן עלינו" בערוץ 2, שהונחתה על ידי אברי גלעד. שלוש שנים מאוחר יותר, כבר כיכבה כסולנית בלהקת "גאיה", ששרה את השיר הידוע "שיר לאהבה" ("יחד, לב אל לב"). אולם הפריצה המשמעותית הראשונה שלה, חלה בשנת 2003, כששרה את השיר "אם תלך" באלבום הבכורה של 'הפרויקט של עידן רייכל'. השיר זכה להצלחה מסחררת, בין היתר כשיר השנה בתחנות הרדיו המובילות.

שנתיים מאוחר יותר, השתתפה גם באלבום הפרויקט השני של רייכל, "ממעמקים", בביצוע לשיר "יש בי עוד כוח". בהמשך הוציאה אלבום עצמאי ראשון, שנקרא "סודותיי", שזכה עד מהרה לאלבום זהב, שמכר למעלה מ-20,000 עותקים. שנה מאוחר יותר, זכתה בפרס "תגלית השנה" של אקו"ם ובפרסים נוספים. בהמשך, הוציאה שני אלבומים נוספים, ובשלב מסוים, אחרי פעילות מוזיקלית אינטנסיבית, נדמה שדין דין אביב נעלמה מהנוף לכמה שנים.

זה היה יזום, ה'שקט התעשייתי' שלך?

"הרגשתי שהייתי זקוקה לשקט הזה של הבית. פשוט התמקדתי בבניה של התא המשפחתי שלי במשך כמה שנים, ופחות הייתי פנויה ממש ליצור".

"תמיד הייתי בנאדם רוחני"

למרות שהגיעה מבית חילוני למהדרין, אביב מתארת את הרוחניות כחלק שתמיד היה בלתי נפרד מחייה. "אני מגיעה אמנם מבית חילוני, אבל הייתה איזו שנה בתוך כל זה, לפני שההורים שלי התגרשו, שאמא שלי ניסתה לעשות מסירות נפש בשביל שלום בית. היא התחילה לשמור שבת וללכת למקווה וכל מיני כאלה, וזה היה הכי קרוב שהכרתי את היהדות בעצם.

חוץ מזה, תמיד היו נרות אצלנו בשבת בבית, ותחושה נעימה יותר מאשר במשך כל ימות השבוע. אני חושבת שגם אצל חילוניים, שבת היא משהו אחר. לא מזמן דיברנו על זה אני וחברה, שיש מישהו שבשבת מנקה את האוטו, יש מי שיוצא לטייל, וכל אחד והעניין שלו, אבל אצל כולם שבת זה משהו אחר. וזה כזה מתוק, כי אני חושבת שמהנקודה הזאת אפשר לאהוב כל בריאה של ה', כי לכל אחד יש את הנקודה שלו, שהוא מחפש את קרבת ה'. זה שהיא לא נכונה או מדויקת – זה עוד עניין. אבל אצל כולם זו נקודה מתוקה כזאת, שאני בטוחה שה' שמח בה".

איפה התבטאה אצלך הרוחניות הזאת?

"גם לי הייתה נקודה כזו. תמיד הבנתי שיש מישהו שמנהל את העולם, ולא דווקא קראתי לו ה' יתברך, אבל תמיד הייתי מחוברת אליו וחיפשתי אותו. אפשר לראות את זה במילים של חלק מהשירים שלי, כמו בשיר 'לוחש את סודותיי', שכתבנו אני וחמוטל בן זאב: 'לוחש את סודותיי / שומע תפילותיי, רואה הוא בעיני/ יודע, נגלה בחלומי/ יוצר הוא בדמותי, את צלם נשמתי/ בורא בי'. כך גם בשירים רבים אחרים. יכולתי לדקלם באמצע שיר משפטים מן המקורות כמו: 'ועתה הודיעני את דרכיך' ו'א-ל נא רפא נא לה', ועוד. הבנתי שיש כאן מישהו שמנהל את העולם והוא מאוד גבוה, וכנראה שחיפשתי הרבה יותר ממה שידעתי אפילו שאני מחפשת, וזה היה טמון שם כל הזמן. אבל שאף אחד לא יטעה, בתחושה שלי, למרות שמצאתי - אני עדיין מחפשת".

מה את מחפשת?

"גם אחרי שאני מרגישה שמצאתי את האמת שלי, בלי ספק, בתוך ההתקשרות עם ה' - המסע אף פעם לא נגמר. כל שנייה צריך להעמיק בזה, להתחדד בזה וללמוד את זה. נקודת האמונה היא משהו שאתה אף פעם לא מפסיק להתחזק ולגדול בה, כל פעם עוד ועוד. כל יום אתה צריך לקום בבוקר, ליטול ידיים, לטהר את הנקודה הטמאה בגוף, לברור את הטוב מהרע, לעשות תשובה, ולשוב לנקודת האמת מחדש. זו לא נקודה שמובנת לי מאליו. כל החיים של היהודי הם עבודה. מה זה כל הזמן לברך על האוכל? להתפלל שלוש תפילות ביום? כל דבר, כל מצווה שאתה מקיים - מהווים תזכורת למשמעות שלשמה אתה חי. אתה צריך כל הזמן להיזכר, כל הזמן לעשות עם עצמך את עבודת הבירור הזאת, לברור בנפש שלך כל פעם מחדש. להיות כל הזמן בעבודת המידות. אלה נקודות שהן מקסימות. כל החיים חיפשתי עבודה רוחנית חזקה ודרך, ובאיזשהו שלב הבנתי פשוט שהכלים היהודים מתאימים לי, וראיתי שיש דרך כזאת שלמה, חכמה מתוקה".

אולם בסיפור החיפוש האישי שלה, היה זה דווקא בעלה שמצא עבורם את הדרך. " לא הגענו ליהדות מתוך איזה מקום לא טוב מבחינה חברתית או מצב סוציו אקונומי ירוד", היא מתארת. "לא הייתה לנו איזושהי סיבה דרמטית בעצם. אני יודעת שכשנולד לנו עדן, הבכור, הבנו שהתברכנו בכל כך הרבה טוב, שאנחנו לא בטוחים שאנחנו יודעים איך לשמור אותו, וחיפשנו נקודה שתהיה לנו ככלי עזר".

ואיך זה קרה בפועל?

"זה היה תהליך ארוך", היא מתארת. "הכל התחיל כשבעלי מל את בנינו הבכור עדן, שזה מעשה מאוד אמיץ וקצת לא מחושב. הוא טבל במקווה וקרא תיקון הכללי לפני הברית, וחזר עם אור מאוד מאוד גדול, שבחיים לא ראיתי עליו קודם לכן. לא הבנתי מה קרה לו פתאום, ואיך הוא זכה לזה, ושאלתי אותו. והוא אמר לי שהוא בסך הכל קרא עשרה פרקי תהילים שחבר אמר לו לקרוא, שנקראים 'תיקון הכללי', וטבל במקווה. באותו זמן לא ידעתי אפילו שיש דבר כזה מקווה לגברים, והוא הסביר לי. ובברית עצמה, המוהל, בלי הודעה מוקדמת פשוט לקח את היד של אלון, ונתן לו לעשות את החיתוך האחרון של הברית של הבן, ובאותו רגע נפתח לו משהו מאוד חזק ומאוד רוחני. הוא הבין שיש שם משהו, והתחיל לנסות לברר מה זה בכלל ברית מילה, וכל מיני שאלות שהיו לו על היהדות. בעצם מאותו רגע אנחנו במסע לברר מהי העצמה הרוחנית שהתגלתה לנו אז. 

"בהמשך, בעלי נסע לאומן וחזר עם כובע, ששמתי לב שלא ירד לו מהראש במשך כמה ימים, מאז שהוא חזר. ואז שאלתי אותו: 'מה נסגר עם זה?', והוא אמר לי: 'אני עם כובע', וזרמתי עם זה. ואז לאט לאט התווספה גם כיפה מתחת לכובע פתאום, והכל קרה במין תהליכים כאלה איטיים. והוא התחיל ללמוד מחב"ד ומברסלב".

ואיך הצלחתם להחזיק מעמד כזוג, בזמן שלא הייתם באותו מקום ובעלך התחזק לפנייך?

"היה קשה, לא היה קל. אני חושבת שאני פשוט לא התנגדתי מספיק", היא צוחקת. "פשוט ראיתי שאלון נורא שמח, וזה שימח אותי לראות אותו שמח, וככה היה פשוט יותר לתת הרבה מקום אחד לשני, וזה עבד. אני חושבת שכשיש אהבה - אפשר להתגבר על הרבה קשיים, וזה באמת הבסיס בעיני להצלחה בזוגיות, גם אם היא לא קלה".

"הגננת הדוסית של הבן שלי הקסימה אותי"

כשהבן הבכור שלה היה כבר בן שנה וחצי, אביב החליטה להכניס אותו לגן. אולם באורח מפתיע, דווקא שם, היא החלה למצוא את החיבור האישי שלה ליהדות, בנפרד מבעלה. "חיפשתי מישהי לשים אצלה את הילד בגן", היא מתארת. "היה לי חשוב שזו תהיה מישהי חמה ומאירת פנים, והייתי בכמה גנים ולא הסתדרתי. הרגשתי בלב ששום דבר הוא לא מספיק חמים ושליו כמו שאני מחפשת.

"הייתי בגן אנתרופוסופי, בגן דמוקרטי ובכל סוג של גן שרק שמעתי עליו, ועדיין לא הרגשתי שמצאתי את מה שאני מחפשת. ואז נתקלתי בגן של ברסלביות, ונכנסתי לתומי לבדוק. הארת הפנים הזו שהייתה להן והחום שיצא מהן העיניים הבוהקות האלה - פשוט חימם לי את הלב, והרגשתי שפה אני יכולה לשים את הילד. ככה זה התחיל אצלי, בכל אופן. ואז לאט לאט, כשבאתי עם לבוש לא צנוע, אז הגננת ביקשה נורא בעדינות אם אפשר לבוא עם צעיף, והסבירה לי מה זה צניעות. בסוף כל יום, כשהייתי מגיעה לקחת את הילד שלי, הייתי מתיישבת לידה ומניקה אותו והיינו מדברות.

"תמיד הרגשתי שהיא מסתכלת עליי ממקום כל כך פנימי, ועמוק ואכפתי, וזה ריגש אותי שמישהי ממש מקבלת אותי ואוהבת אותי ללא תנאי, בידיים תומכות ואוהבות. זה לא משהו שהייתי רגילה לקבל, וזה הרגיש לי שאני רוצה שייכות, להצטרף לתדר הזה, שמישהו יודע מה זו אהבה ללא תנאי, שזה תמיד משהו שקיבלתי מהבית לאהוב ללא תנאי, ולקבל כל אחד, ולאהוב אותו ללא גבול. זו מתנה גדולה. לאט לאט הייתי מגיעה גם לבית הכנסת, פתאום דמעות בעיניים, סעודות שבת אצל חברים, נקודות מרגשות שהעלו בתוכי שאלות של 'אז מה יש שם, מה זה הדבר הזה?'"

את צעדי ההמשך, אביב מתארת שהצליחה לקיים דווקא בזכות האדיקות שהייתה לה ולבעלה סביב מצוות הכנסת אורחים. "אני באה מבית שהייתה בו המון אהבת אדם והכנסת אורחים. תמיד לימדו אותי לראות נקודת זכות בכל אחד ולקבל אותו כמו שהוא. ואני ובעלי אימצנו את זה, ויש לנו עניין נורא חזק של הכנסת אורחים. וכשהיו מגיעים אלינו אורחים ששומרים כשרות, ראיתי שהכנסת אורחים עוברת לכלים של פלסטיק ורק מים. ואז שאלתי: 'מה אני צריכה לעשות כדי שתרגיש טוב כאן ותאכל?', והבנתי שאני צריכה להכשיר את המטבח ולקנות דברים מסוימים, וככה לאט לאט דרך המטבח, דרך לשמור את הכשרות שכל יהודי בכל דרגת כשרות יוכל לאכול אצלנו – התחזקתי בזה בעצמי. עד שיום אחד הגיעו מחב"ד, והטבילו לנו את כל הכלים ביומיים, טירוף של עבודה. ואז הבנתי שאחרי עבודה כל כך קשה - אני צריכה לשמור על זה, וקלטתי שאני לא יכולה לבשל בשבת, כי אני מכשילה את כל המטבח, אז עברנו לפלטה. ואז זה לא הסתדר לי לנסוע בשבת... ובקיצור, דרך המטבח התחלתי לשמור שבת, וזה מאוד שימח את בעלי".

נקודה נוספת שאביב מתארת שהאירה לה מאוד בתהליך ההתקרבות ליהדות, הייתה מצוות טהרת המשפחה. "הילד השני נולד כבר לבית שומר שבת, שומר נידה וטהרה. אני חושבת שזאת המתנה הכי גדולה שניתנה לשלום בית שה' יתברך נתן לנו", היא צוחקת. "את יודעת מה זה כשאישה וגבר שהם רחוקים אחד מהשני, לא נוגעים זה בזה? לא ישנים צמודים, ומתכוננים אחד לשני, ואתה יודע באיזה יום אפשר להתקרב? זה כל פעם כמו ליל כלולות מחדש, יש התרגשות, זה מייצר געגוע! זו דינאמיקה חדשה שמלמדת איך מראים אהבה ואיך מתפייסים. הרי תמיד יש ויכוחים, ובעצם פתאום אין כלים של מגע כדי להתפייס, ואנחנו צריכים פתאום למצוא כלים יותר עמוקים, שבאים ממקום של בין אדם לחברו. ביהדות הכל יותר עמוק, בקיצור".

אגב, עברת עם הכיסוי ראש הרבה עד שהצלחת להחליט שאת לגמרי מכסה את הראש. מה היה שם?

"נכון, זאת אחת הנקודות הקשות ביותר שהיו לי בתשובה. זאת אותה נקודה כמו השירה, בהלכה ערוותה של אישה זה גם קולה וגם שיערה של אישה. אני חושבת שבאיזשהו שלב פשוט הרגשתי שהילדים שלי זקוקים לזה, שהבית זקוק לזה, שזה בונה אצלנו תדר רוחני מחזק בבית, וזה אכן עשה את זה.

"זה התחיל לי דרך המוזיקה, בהופעה בערב אמהות שכולות שהתנדבתי להופיע בו, וכמה דקות לפני שעליתי להופיע – פתאום נפל הסאונד. ואני צריכה לשיר שלושה שירים, ולא יודעת מה לעשות. והתחלתי להגיד שמות הצדיקים ותהילים, ומלכתחילה אמרתי לעצמי שאני אופיע עם חצי כיסוי ראש, כדי שלא להלחיץ את הנשים. הייתי מבולבלת אימים מכל המעמד הזה בתור דין דין אביב. ואז כשהסאונד נפל, אמרתי לה' שאם הוא פותח את הסאונד - אני מופיעה עם כיסוי ראש מלא. תוך שלוש דקות הסאונד נפתח והייתי בשוק. בשבילי לעלות לבמה עם כיסוי ראש זאת אמירה נורא חזקה, כי זה לא בבית, שכולם רואים ואת ב'רצוא ושוב', ולפעמים עם ולפעמים בלי. על במה זו אמירה, זו אחריות, אני באה עם אג'נדה. ואמרתי לעצמי 'רק להופעה הזאת ובלי נדר', וזה חיזק אותי לראות איך ה' הגיב אליי מיד. ואי אפשר לתאר איך נשים בכו אחרי ההופעה, ואמרו לי: 'ליטפת לנו את הלב'. וראיתי שאף אחד לא התעסק בכיסוי שלי בכלל! נקודת האמת מתחדדת כשאתה עושה דברים בחיבור וכוונה, ברוך ה'".

מופע ראשון מסוגו: 'אתגליא'

היום, מתגוררת אביב בהוד השרון יחד עם בעלה וארבעת ילדיהם, בתוך קהילת "משיבת נפש", של בעלי תשובה המשתייכים לחסידות ברסלב. "הבן הגדול שלנו יהודה עדן, היום הוא כבר בן עשר וחצי וכבר הולך לחיידר, לתלמוד תורה פה, וזה נורא מרגש. קהילה מדהימה. אני זוכרת איך כבר אחרי הלידה הראשונה שלי, התחלתי לקבל כיולדת, במשך כמה שבועות, כל יום ארוחות הביתה מהמשפחות פה, בלי לדעת אפילו ממי. והאכפתיות הזאת נורא נגעה לי ללב ונורא קירבה אותי. בשבילי זאת היהדות".

מלבד האמהות, שהיא משרה מלאה בפני עצמה, לאביב הופעה שלמה עם צוות נגניות איכותי. היא מרבה להופיע באירועי נשים שונים, כנסים גדולים שמתקיימים מעת לעת, שרבים מהם מתקיימים עם הרבנית ימימה מזרחי, מתוך מגמה לחזק את הנשים. גם בעלה, בדומה לה, מצא את מקומו בעולם היצירה היהודי, ומשמש כמפיק לאמנים תורניים שונים, ביניהם יונתן רזאל, להקת המדרגות, יוסף קרדונר, ועוד.

והערב, יום שני, תעלה לראשונה אביב יחד עם אורלי שירלי דיין, אשתו של הזמר הוד דיין מלהקת "המדרגות", וכוריאוגרפית מוכשרת, מופע ראשון מסוגו לנשים בלבד, שנקרא 'אתגליא'. המופע יכלול קטעי שירה וריקוד, עליהם עמלו במשך כשנה. המופע יתקיים בבית יד לבנים באשדוד, בתוך יריד נשים ענק, וב-11 בנובמבר גם בכרמיאל.

מה יהיה במופע הזה?

"'אתגליא' זו באמת התגלות של חיבור של נשמה אל בוראה, ואל הנקודה הפרטית של כל אחד ואחד מאיתנו, הנקודה האישית שלנו. זה מופע שבא לתת כוח לנשים באשר הן, שבא להלל ולהעצים את האישה על הכוח ועל העוצמה שלה. "לאישה, בשונה מהאיש, יש תוספת של ה' בשם שלה. שזה קצת כמו דגם 'מתקדם' יותר, מפותח יותר, בינתי יותר, מורכב יותר, עמוק יתר וקרוב יותר לה'. אנחנו כנשים הרי לא מחויבות ללמוד תורה ולהתפלל שלוש תפילות ביום, יש עלינו הרבה יותר הקלות בעצם היותנו נשים, בלי להתאמץ. אישה לעומת גבר, היא כל הזמן לפני ואחרי לידה, וכשגבר שר לאשתו את 'אשת חיל', שזה קודם כל תודה על זה שאת מבשלת-מנהלת-מחנכת-מגדלת-יולדת- מכילה-בונה ויוצרת. ברור שאם גבר היה צריך למלא את כל האלמנטים ביום, הוא כבר היה מתעלף", היא צוחקת.

"מדובר במופע שמשלב מוזיקה חיה ומחול, עשר נשים על במה אחת. תהיה שם מוזיקה מקורית של שירים שלי מתאימים מעברי, והרוב הוא חומר מקורי שכולו מהמקורות שאורלי שירלי דיין, ועוד חברה שלנו בשם פייגי וגם אני קצת, יצרנו וכתבנו. אני פותחת את ההופעה במזמור 'אשת חיל' בניגון ברסלבי עם אקורדיון, ואנחנו מדברות על מסירות נפש, על ערבות הדדית, על חיבור, על הנקודה הפרטית של כל אחד, על החיכוך, על הזיכוך, על הרצוא ושוב, על מסע של נשמות, על ההשגחה הפרטית. זו ההופעה והכל מתורגם דרך מחול ומילים. מאוד עמוק מאוד כיף מאוד חזק. כתוב שבזכות נשים צדקניות תבוא הגאולה נכון? אז אנחנו צריכות להתחיל לעבוד, לתת השראה, כל אחת מהנקודה שלה, ובכלל נשים זה כוח, זה משהו ענק".

ומה הלאה מבחינתך?

"'אתגליא' זה הכי הכי הלאה, זה החידוש מבחינתי. אני רוצה להקליט את זה ומקווה שבעזרת ה' ייצא מזה גם אלבום בהמשך, כי זו מוזיקה מדהימה. אין לי בכלל מילים לתאר איזה חלום מתגשם עבורי דרך המופע הזה, שהוא חלום של שנים של לא מעט נשים. אני חושבת גם שההופעה הזאת היא תחילתו של חזון מאוד גדול של עבודה עם נשים".

לסיום, עם יד על הלב, לא חסרה לך ההצלחה שלך בעולם החילוני?

"ממש לא. בעולם החילוני אם לא שומעים עליך, אם אתה לא חלק מאיזה תכנית ריאליטי וכל הזמן ממציא את עצמך – אז את מי אתה מעניין? יש לי עדיין הצעות גם משם, אבל לרובן אני מסרבת. חוץ מזה, אני מופיעה בלי סוף, מה אני צריכה יותר מזה? בדיוק אתמול עשיתי באלאנס להופעה על אחת הבמות שהופעתי בהן, וחשבתי על זה, שזה בעצם כאילו אתה מעתיק את ה'חילוניות' ל'דוסיות': אותן במות גדולות, מוזיקה ברמה גבוהה. אז בסדר, אין פה איזה גבר שמנגן טוב, אבל מה רע לי עם אישה שמנגנת טוב? כיף לי, היצירה בשיאה, וה' מכיר אותי ומזמן לי את מה שהכי טוב לי, מחליט מה לפתוח או לא לפתוח לי בחיים. וזה מדהים כמה הוא מתוק".

התחברתם לסיפור של דין דין אביב? ספרו לנו על כך בתגובות.