סימני ראש השנה

ידוע הענין ומפורסם הדבר, בכל תפוצות ישראל, המנהג הקדוש של אכילת הסימנים [תמר, לוביא (קטנית הדומה לשעועית), כרתי, סִלקא, קרא (דלעת מבושלת), רימון, תפוח (בדבש), ראש (כבש או דג)] בליליראש השנה [בליווי ברכות ותפילות קצרות, בהתאם לעניין, כמובא בסידורי התפילה לראש השנה].

נוסח "סדר ליל ראש השנה" מופיע בסידורים, לפי מנהגי שבטי ישראל, איש על דגלו [לכן, נמָנע מלפרטם כאן, כדי שלא נקפח עדה זו או אחרת]. אלא שכאן נזכיר אחת מן הבקשות המפורסמות שתִקְנוּ לנו חז"ל, הנאמרת לפני טעימת בשר הראש, והיא: "יהי רצון מלפניך, ה´ אלֹקינו ואלֹקי אבותינו, שנהיה לראש, ולא לזנב". מקור הביטוי הזה הוא מן התורה פרשת "כי תבֹא"  (דברים כ"ח י"ג): "וּנְתָנְךָ ה´ לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב" [כשכר על קיום מצוות התורה]. על לשון זו הֻקְשָׁה לרמב"ן ז"ל (שם): אם נהיה לראש – ודאי שלא נהיה לזנב?!   אם כן, מדוע נקטה התורה בכפל לשון וסִיְמה במלים: "ולא לזנב"?! לכאורה, הדבר מיותר?!   והוא תירץ: יתכן שנהיה לראש עמים קטנים, אבל לזנב לעם גדול יותר. וכוונת התורה "שנהיה לראש, ולא לראש של זנב", כלומר: לראש כֹל העמים [שהרי יש ראש לשועלים, ויש ראש לאריות].   ובראש השנה, מבקשים להיות ראש לכל העמים. אכי"ר.

 הרב זמיר כהן - עצות אחרונות לקראת ראש השנה

לעצם העובדה, שעם ישראל, על כל רבדיו, מקיים את מנהג אכילת הסימנים בשמחה רבה עד מאוד, יש לשאול: מה השמחה הרבה באכילת סימנים אלה? ואולם, כדי להבין את הגורם לשמחה, יש להבין תחילה את משמעות המושג: "סימן".

המִלה "סימן" מוזכרת כבר במקרא, אלא שהמלה המקראית הנרדפת היא "אוֹת", ככתוב בחומש שמות (שמות פרק ג´ י"ב): "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת", ויונתן בן עוזיאל תרגם את המקרא הזה, וז"ל: "וְדֵין לָךְ סִימָנָא", ע"כ.

כאן המקום להזכיר את שלֹש המצוות הקרויות בתורתנו הקדושה "אותות", ואלו הן: שבת, ברית (המילה) ותפילין [שראשי התיבות שלהן: שב"ת], שמעבר לעצם היותן ציווּים מעשיים, כשאר המצווֹת, המבדילות ומייחדות את עם ישראל משאר העמים – תפקידן גם לסמן ולהדגיש את יחודו של עם ישראל מכל שאר העמים; על השבת נאמר (שמות ל"א י"ג): "כִּי אוֹת הִיא בֵּינִּי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם". ועוד נאמר (שם, פסוק ט"ז): "וְשָמְרוּ בְנֵי יִשְרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת; לַעֲשוֹת אֶת הַשַּׁבָּת, לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם".  ועל ברית המילה נאמר (בראשית י"ז י"א): "וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם, וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִיוּבֵינֵיכֶם".   ועל התפילין נאמר (דברים ו´ ח´): "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ, וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶֽיךָ".

מהאמור לעיל למדנו, שתורתנו הקדושה מחשיבה את האות והסימן כ"סֵמֶל". אם כן, יש לשאול: אם נֹאמר שהמצוות מסמלות את ייחודו של עם ישראל – מובן עצם כינוין "סימנים", הואיל והן מלוות ומסמלות את עם ישראל כל השנה כולה; אבל, מה תועלת יש בסמליות של "סימני ראש השנה" – שהרי אין הם מלווים את עם ישראל כל השנה, אלא מזכירים אותם בראש השנה בלבד?!

התשובה לשאלה זו היא: אמנם, מלבד החשיבות של קיום המצוות, מעצם היותן ציווּי מלך מלכי המלכים הקב"ה, מיחסת תורתנו הקדושה חשיבות רבה מאוד למצוות גם כ"אותות" או כ"סימנים", המסמלים ומלווים את עם ישראל, ומציינים את ייחודו – אלא, שלסימנים של ראש השנה נועדה חשיבות נוספת, רבה עד מאוד, דווקא מחמת בואם בתחילת תקופה חדשה, משום כוחה הייחודי של הפתיחה, ומעצם היותה "חידוש". בעת כזו, בכוחם של הסימנים להשפיע על ההתחדשות: סימן טוב ומזל טוב, שימשך לעתיד, בטבעיות, מכוחה של אותה ההתחלה. וזהו יסוד ה"חינוך", שפירושו בלשון הקודש – "התחלה".   לכן לדוגמא, עם כניסה לבית חדש, כשחונכים הבית, לאחר סיום הלימוד, בנוסח התפילה על בעל הבית, אומרים: "וברֹב רחמיך המרובים, תרחם על בעל הבית הזה (פב"פ), אשר בתחילת בואו לשכון בבית הזה, אִוְתָה נפשו וַיַּעַשׂ תחילה וראש, חֲנֻכַּת הבית הזה בדברי תורתך הקדושה, ליַסֵּד הבית ולחנכו בדברי תורה וכו´", ע"כ. ואנו מאמינים, באמונה שלימה, שמיְסוֹד טוב תצמח המשכיות טובה. לכן, גם בתחילת השנה נועדה חשיבות רבה לסימנים האמורים, ולא בכדִי מקפידים עליהם, ונזהרים בהם להזכירם בכוונה גדולה – כדי לייסד ולחנוך את השנה על אדנים מוצקים של ברכה והצלחה, פריחה ושגשוג, הן ברוחניות והן בגשמיות. ויהי רצון, שתהיה השנה הבאה עלינו לטובה, שנת גאולה שלימה, לנו ולכל ישראל, אכי"ר.

תכנים נוספים בנושא ראש השנה

הרב אהרון לוי - ראש השנה מגיע. אתה מוכן?​

בואו להתכונן לתשע"ט: הרב שטיינמן במקבץ עצות לקראת ראש השנה