סיפורים קצרים

הם מחוברים לרב זמיר כהן, הספיקו להשתתף בסמינר של ארגון "ערכים", מרוצים מהשמירה על טהרת המשפחה, צופים בקביעות בערוץ הידברות, ולא יעבדו בשבת תמורת שום הון שבעולם. עינב ואלי בראיון משותף

17 שנה עברו מאז הבטחתו של ד"ר שם טוב לסייע לרחל במציאת חתן. כשפגש בה פניה היו נוגות מאוד, והיא כמעט מיאנה להביט לעברו. בקשתו הייתה אחת: "ריבונו של עולם, אנא עזור לי לפרוע את החוב הישן שלי לרחל!"

קבלו מדור חדש: סיפורים קצרים ואמיתיים, פרי עטו של עודד מזרחי, מתוך ספרו החדש "עין רואה". והשבוע: רווקה בת 30 מגיעה לחנות על מנת לרכוש טלית, כסגולה למציאת חתן. היא לא יודעת עד כמה מהר משאלתה תתמלא

מעולם לא היינו חברים. אף קרבת דעת מזערית לא הייתה ביננו. מאז שהתחלתי למסור שיעורים בישיבה נתכרכמו פניו לעומתי ולא היה דבר שיכול היה לעשותו למען הכשילני שלא עשה

מאיר עלה במדרגות כשהוא מתנשם ומתנשף – לא רק מכובדם של הסלים. על המפתן נעמד, מוחה את מצחו המיוזע, נותן להלמות לבו להירגע. בכל פעם מחדש הוא נזקק לשאיפת כוח, לתפילה חרישית שהמפגש יעבור בשלום ושהוא לא יישבר ולא ישבור...

קראו לו גנב, כבר מאז, מאז היה ילד קטן. אף על פי שמעולם לא גנב, מעולם לא לקח במשיכה דבר לכיסו, גם כשבטנו הייתה הומייה עליו בקרקורי רעב אמיתיים ומולו ולצידו היו פרות וירקות וסופגניות ממולאות בריבה, תאווה לעניים ותאווה לחיך הרעב. הולך היה בינותם ומזין את עיניו, לפעמים כשהעין שבעה הבטן נרגעת קימעה

המחוג הראה 105 קמ"ש במקום שבו מותר לנסוע עד 60 קמ"ש. זו הפעם הרביעית שהוא נתפס על מהירות בשנתיים האחרונות.

שבעה בני משפחה יהודית נמלטו מתימן והשתקעו בלונדון. בזכות תרגיל של עסקן מקומי, הצליחו לאחר שלוש שנים שאר בני המשפחה להתגנב לאנגליה ולהצטרף לבני משפחתם בסגירת מעגל מרגשת

שלום, קוראים לי אביגדור, אתם לא מכירים אותי, אבל אני הכרתי את אבא שלכם לפני 25 שנה, ויותר. הייתי אח בבית החולים לחולי נפש בליפתא. בוקר אחד, ניצב אביכם בפתח בית החולים ושאל: תסלחו לי אני שומע מכאן זעקות נוראות, מחרישות אוזניים... מי צועק?!

לך בני לרב בלום, ותגיד לו שאבא שלך לא מוכר מצוות בכסף. תגיד לו שאבא שלך מעדיף את שכר המצווה לעולם הבא. תגיד לו שאבא שלך מעדיף את השמחה הזכה של תושבי העיירה מקיום המצווה, על פני כל הנאה גשמית של 532 רובל...

הרב מבריסק ידוע היה ביכולותיו העצומות לחדור לעמקי נפשו של כל אדם, וידע לנתח באיבחת סכיני לשונו את המומים הקטנים הצפונים אי שם בעמקי הנפש

פני המנהל בתלמוד תורה החווירו: בדיוק כשסייר בכיתות עם התורם הפוטנציאלי, בלגאן נורא התגלה באחת הכיתות: הכיסאות היו הפוכים, הילדים שיחקו במכוניות מתנגשות, והגרוע מכל - המלמד שיחק עמם על הרצפה...

אישה צעירה אחת, ניצולת שואה, ששרדה בעור שיניה, נסעה עם סיום המלחמה לפאריז. היא החליטה לתת גט פיטורין לעם היהודי, לשרך דרכיה ולרעות בשדות זרים. "אנשא לגוי, ורק כך אוכל להדחיק את הזוועות שעברתי", חשבה לעצמה

"בנתניה מתקיים סמינר יהדות, כפייה דתית לשמה. אתה תהיה הבלש, ותחזור משם עם כתבת צבע עסיסית בת 3,000 מילה"

משהו בתוכו לא הניח לו לסגת. הוא הרגיש שאם רגליו הוליכוהו לכאן, יש לכך יעד חשוב. הוא התקרב מעט ולתדהמתו ראה דמות אנושית שרועה על גבה, ברכיה כפופות וידיה מונפות. מפיה נפלטה גניחה לא אנושית

ליאור חניך הקיבוץ, חזר בתשובה. התהליך נמשך, לא שבוע, לא חודש ולא שנה. שלוש שנים עברו עד שליאור השתכנע סופית באמת

היינו שם לבד, ופתאום אפף אותנו רגש מיוחד של קדושה. השתתקנו. לקחנו ביד ספר תהילים והתחלנו לקרוא. זו הייתה הפעם הראשונה שקראתי בספר תהילים. התרגשתי עד דמעות. רק לאחר יום העזנו לדבר על החוויה שעברנו. הבנתי שקרה לי משהו...

הרופא היה עקשן, וחייג לרב בית הכנסת. הלה הגיע בדחיפות למחלקה, והורה לבערל לקיים את דברי הרופא. "זה לא הזמן להתווכח ידידי. חיים של יהודי הם מעל לכל. המלך שלנו, חפץ בחיים, למענו. למען הרבות כבוד שמים"

החלטתי מתוך מחווה להורי שהיו חנוונים חרוצים ונקיי כפיים, להעניק לאמיץ שבכם לפחות מחצית מהוני, אבל זאת בתנאי אחד... כל שעליו לעשות הוא לקפוץ מכאן למים ולחצות את בריכת התנינים עד לגדה השניה, 30 מטר בסה"כ ואחר-כך עליו לבקש בקשה אחת, רק בקשה אחת ואני אמלא אותה עד חצי הוני...

איתן חרמון, הבחור שישב איתו על פיסגת ההר, היה אף הוא טנקיסט בוגר ישיבת הסדר, שההשגחה העליונה שלחה אותו לפיסגה הצ'יליאנית בתשעה באב כדי להיפגש עם קיבוצניק מרוחק, וללמד אותו על החורבן

"שמע ישראל!" זעק קופשטיין. ניסיונות ההחייאה של החובש הפלוגתי עלו בתוהו, ותוך דקות ספורות נדם לבו

היום יום הולדתו. חיוך מריר בקצות שפתיה. יש להכין את הכל. לערוך לו הפתעה מושלמת

זה היום השני שאני מחלים כאן בבית ההבראה הקטן הצופה על הדרך. למען האמת אשתי היא המחלימה עתה מניתוח מעקפים שעברה לפני כשבועיים - ואני מארח לה חברה. בינתיים אני מחלים בדרכי שלי מן המתחים הרבים שליוו אותי מאז התקף הלב האחרון שלה

לערב המיוחד הזה קדמה שרשרת ארוכה של תכתובות, הודעות ופרסומות שהזמינו את בוגרי האוניברסיטה, לציין את המועמד שלהם לתואר: "המורה הבלתי נשכח"

כאשר קוראים בשבת בפרשה שמאזכרים בהם בעלי מומים, כמו עוור, פיסח, חיגר וכו מקפידים הגבאים שלא להעלות בעלי מומים אלה לתורה באותה עליה. למנוע מבוכות. למנוע את הצביטה בלב, כדי שחלילה תחושה של עצב לא תזרום באוצרות הווייתם, וטענה או טרוניה לא יתעוררו כלפי מעלה. ופעמים זה ניסיון שקשה לעמוד בו

בריינדל תלתה את הכבסים ורחצה את ידיה הסדוקות והכואבות במים קרים. גבה דאב עליה אך מה בכך, פרנסה יש לה - ברוך ה´, ומה לה כי תתאונן

היה זה בבוקרו של ראש חודש שבט כשאביגדור קינסטליך עלה על מטוס חברת התעופה ההודית בבומביי, בדרכו מהודו לישראל. האשה והילדים חיכו לו בכליון עיניים. בשבועיים האחרונים הוא פקד את החורים הכי נידחים בהודו, כדי לפגוש בני נוער ישראלי ולזעוק מעומק ליבו הענק "יש אבא בשמים!"

גרשון שרעבי היה בטוח שהמבול של פרשת נח, הוא קטן לעומת מה שמתחולל אצלו בבית... בעודו חוכך בדעתו כיצד להילחם עם התופעה המחרידה הזו, התיישבה לצידו אשתו גאולה והודיעה לו בקול רך: "גרשון, הבנות הפכו לדתיות, הן יקרות לי מאוד, החלטתי לשמור שבת בשבילן..."

אני קשור למקום הזה בנימים כה עזים,אך באותה מידה – שונא אותו. שונא אותו כשם שכל אדם שונא את המוות ואת ריחו. וקשור אליו –כשם שבן קשור לאביו אני שב לפקוד את קברך אבא יקר, ביום היארצייט, שנה אחר שנה. עוקב בהלם אחר ההר שניכש וננגס ונפרס לפרוסות מלבניות זעירות ממוסגרות במגרת בטון צרה ומחוספסת . ובתווך במקום תמונה אדמה אדמדמה

"מרים", אמרתי לה בלחש, "איני חושבת שמן הראוי עתה שמביתנו ייבקעו צלילים של נגינה. אין זה נאה שכשהאחד זועק - השני מנגן". היא נטלה את העיתון היומי ופנתה לשבת לצדי בלא אומר ודברים