ידידיה מאיר

"הוא אמר שהוא מרגיש שהדלת נסגרה, והוא נמצא בצד הלא נכון של הדלת. אתם נמצאים בצד הנכון. זכיתם"

זה מה שכואב בסיפור של מחאת ימי בין המצרים 2020. התחושה הזאת שבאותה נשימה עמוקה שמחברת את התדר של כולם ל"מהפכה של אהבה", הדמיון המודרך הקולקטיבי מבקש להעלים לא רק את ביבי, אלא גם חצי מהעם

כתבתי "אנרכיסטים". אתם יודעים מה? אני חוזר בי. הם היו מתים להיות ראויים לתואר הזה. הם אנרכיסיטים־וואנאביז. אין להם איזו משנה או דרך פוליטית

איזה מונח יפה זה, "ניקוי רעשים". אני חייב להתחיל להשתמש בו. הרי כל השיח שלנו על יהדות ותורה ומצוות ואמונה ושבת, מלא כל הזמן ברעשי רקע

צריך לטפל בשוטרים האלה ובכל שוטר אטום לב (או שכל), אבל זה לא הופך את המשטרה לאויבת הציבור. לא להתבלבל

את כספית אני מכיר כאיש נעים הליכות, סקרן, פתוח לדעות אחרות. אני אפילו מחבב אותו. אבל לכו תדעו, אולי אחרי הטור הזה, אגלה שגם אני מוצא את פרנסתי מהלוואה בריבית

הזווית החשובה ביותר שהייתי מעלה לדיון ביום העיון הארוך ("צרחות שלח, מבט רטרוספקטיבי"), בכלל לא קשורה לזהות הצועק או הנצעק, אלא לצעקות באשר הן

שופט עליון שמתנהל בצורה בעייתית ביותר (לכאורה) לא שווה דיווח ופולו־אפ, אבל איזה טמבל ששלח מכתב נאצה לשופטת משפיע על כל סדר היום הציבורי? וגם: בעיית ה"עגונים"

בגמרא כתוב שבאחרית הימים לא יהיה לכם על מי לסמוך חוץ מה' עצמו. ה' אומר: תוכלו ללכת רק אלי. שום דבר לא יעזור לכם

שלא תבינו אותי לא נכון: יש דיינים רבים כאלה, ברוך ה'. והם ליטאים וחסידים וש"סניקים וציונים-דתיים. המונופול על מאור הפנים לא שמור לאף מגזר. אני רק מתפלל שירבו עוד

על שנה מיוחדת של לומדי תורה, וגם על הדרך שבה סייע ליצמן לבריאות של כולנו, ועל הדמעות של אביב גפן

נתניהו, המבוגר האחראי, היה אמור לפתור איכשהו את המשבר הזה ולא להשאיר את ימינה בחוץ, לא רק עבורם אלא עבורו ועבורנו

איך אמר לי חבר שראה שאני מתחיל להתברבר עם מעגלי המוזמנים? "בוא אתן לך טיפ: יש חתן לבר־מצווה הזאת. למה שלא תזמין רק אנשים שמכירים אותו?". וואו. איזה רעיון פשוט

כשרבי שמעון בר יוחאי נזרק מבית הכנסת כמונו, הוא לא עושה פרצוף מסכן. אדרבה, הוא נכנס בסערה למערה, ודווקא שם מתחיל לעסוק בתורה ולעבוד את ה' ביתר שאת

ידידיה מאיר לא ממש מצליח להחליט מה דעתו על הלמידה מרחוק – אבל הוא כן מבחין בסכנה אחת מהותית לדור הצעיר. גם על הילדים צריך לשמור

השיבה החפוזה לארץ, סדר פסח של מבוגרים ושל צעירים, כמה אנחנו צריכים הומור, וכמה אנחנו צריכים גאולה

בכל מקום בעולם שוררת עכשיו אי ודאות, אבל כשמדובר באמריקה – חוסר ודאות הוא איום חמור. פגיעה בסלע קיומנו

המדור הוותיק חוזר בגדול בימי הקורונה. והפעם: ינון מגל בבקשה מיוחדת, שי גולדן בניתוח מעמיק, ושולי רנד מזדעזע

התפשטות נגיף הקורונה בארה"ב הביאה לסגירתם של בתי הכנסת ברחבי המדינה. העיתונאי ידידיה מאיר מסביר את המשמעות הקשה: "בית כנסת פה זה הכל"

למדנו מהקורונה שאפשר לקיים מצוות במינימום שבמינימום. רבל ריבונו של עולם, אנחנו רוצים להדר! וגם: הנתק בין התקשורת לעם