איה קרמרמן

אולי יש מקרים שבהם אנחנו חושבים שאנחנו טובים, חרוצים או מוצלחים מאחרים, אבל זה לא באמת כי אנחנו כאלה. זה רק כי השם מרעיף עלינו מתנות חינם

ההורים שלנו היו אוכלים ארוחת בוקר בבית. אנחנו, לעומתם, קיצרנו את תולדות הזמן, היינו עוברים במכולת ולוקחים שוקו ולחמניה לדרך. היום, את מקום ארוחת הבוקר המסורתית החליפו דגני הבוקר

לכל אלו שמתחבטים אם לזרוק את השכל ולהפוך להיות הורים שוב, לכו על זה. כי יום אחד הטירוף ייגמר וגם אתם תזכו לראות את הילד שלכם מקבל עול מלכות שמיים מתוך שמחה ואמונה

כמה סיפורים כבר שמענו על אנשים שהתגלגלו לראש הפירמידה והתאהבו בנוף מהפנטהאוז? על כמה אנשים שמענו שזכו בבכורה והפכו את עורם, הכי הפוך מהמצופה ממנהיג?

"לא מתאבלים. אנחנו עדיין לא משפחה שכולה. אנחנו משפחה שבויה. אני אפילו לא פנויה לחשוב על האבל. קודם צריך להחזיר אותו"

הוא ציפה לשמוע אולי קיטור יוצא, או איזו נימת באסה. אבל סבא, כמנהגו בפשטות, אמר: "אולי אני טועה והם צודקים? אני באמת לא יודע"

מי שלא מעוניין במתנות, שלא יאכל. זה בסדר. עוד לא היה ילד שמת מרעב בבית מלא כל טוב. לעומת זאת יש יותר מדי ילדים עם בעיית עודף משקל

השנה החלטתי להפוך את חברבורותי ואת עורי, ולהפיץ טוב. החלטתי להתבונן על כל הטוב שהורדתם לעולם ולומר תודה

ההורים של בעלי נסעו לשם לחג, ובקונסטלציית יקום שבה אני לא חוזרת בתשובה (אמאל'ה, איזו מחשבה איומה) הייתי בשמחה מצטרפת אליהם. באותם רגעי תפילה, ידעתי בכל מאודי שאני מונחת במקום המושלם בשבילי

אנחנו מורגלים לשפוט את עצמנו לכף חובה, מענים את עצמנו על הנפילות שלנו, אבל מאידך לא מאמינים שחרטה, דיבור פשוט ותשובה מתקנים את מה שעשינו

הבעיה היא שיום אחרי כן, אנחנו חוזרים לעולם. לאותה עבודה ולאותם פקקים בלתי נסבלים בדרך. לאותם אנשים, נחמדים או פחות. העולם מחזיר אותנו למציאות שבהסתרה, וברגע אחד מתנפצת לנו הפנטזיה שהכול חדש

"אני ממש לא שם. אלול זה נורא גדול ואני מרגישה קטנה. לא מסוגלת. אין לי זמן או כוח. עמוס לי רגשית"

אני גרה בעיר הקודש. עוד לא קולטת. עדיין לא מסוגלת לחשוב על המקומות הקדושים שנמצאים במרחק נגיעה ממני. הזזתי את הגבינה שלי ואני מרגישה בענק את חוסר הנוחות שבדבר

אל תהיו מורים, תהיו מנהיגים. תנהיגו את הילדים לרגישות. תנהיגו אותם להתבונן באחר ולקלוט את הכאב שהוא מנסה להסתיר, כדי שיוכלו להושיט יד לפני שמבקשים את עזרתם

פה זה עובר, בשקט ובשלווה. מדהים. אפילו הגויים כאן מניחים ליהודים לחיות איך שהם חושבים לנכון, בלי להילחם בשבילם על הזכויות שהם לא יודעים שמגיעות להם

משבוע הבא בעזרת השם, אם הכול ילך כמו שצריך, אנחנו ירושלמים. כן, זה מפתיע, גם אותנו. מה יש לתל אביבית ולנתנייתי לחפש שם?

מה יש לך להזכיר מחדש את ענייני החורבן? כולנו כבר עברנו פאזה. אנחנו במוד אחר. חופש וקיאקים, על האש וצימרים. נכון, אני מרגישה בול כמוכם. אבל כדאי שנהרהר בשאלה למה אנחנו כל כך שמחים להיפטר משלושת השבועות

אין צורך במצע מדיני או אג׳נדה חברתית. רק זה. קיצור החופש הגדול לשלושה שבועות מדויקים, שבהם המשק, כולל ההורים, היה יוצא לחופשת קיץ. אין אמא, שהילד שלה חופר לה "מה עושים היום?", שלא הייתה מצביעה להם

אולי אם כל אחד מאיתנו יחליט שאנחנו לא מזיזים הרים אלא שוברים בתוכנו הרגל קטן, המשיח יראה שאנחנו מטפסים על ההימלאיה הפרטית שלנו בשבילו ויגיד "ראויים אלו להיגאל"

האידיאל שלנו צריך להיות בנייה של כוח פנימי, מובנה בתוכנו, שיהווה את המצפן שלנו. הוא תמיד יהיה איתן יותר, ירים את ראשו ברגע האמת. הוא תמיד יבחר בטוב

בישראל אדם מייצר ביום כ-1.7 קילו אשפה. 40 אחוזים מתוכם הם שאריות אורגניות של מזון, 15 אחוזים - פלסטיק. רק 20 אחוזים מסך האשפה ממוחזר

גם הבחורים האלה קצת לא בסדר, נכון? רשעים שכאלה. לא כמו מרבית הנוער שלנו, מלח הארץ, המתנדבים. נו בסדר, קניתי. גם הם לא הנורמה. ומה עם הבחור הזה מקריית גת?

כשאנחנו אוכלים ג'אנק פוד, אנחנו חייבים לדעת שאנחנו אוכלים ג'אנק פוד. נכריז: היום אוכלים פיצה/טוסט/גלידה. לא ניפול למקום שקורא לזה מזון

"אני יודעת שאחזתי באידיאל. הייתי חדורת מוטיבציה ושליחות, זוכרת? אבל לא ציפיתי שהיומיום, הפרקטיקה, תהיה כל כך קשה"

הריפוי שלי התחיל כשהבכור שלנו הפך אותי לאמא ואת בעלי לאבא. שוב יש אבא בבית. כמה אושר

שבע שנים שליאת ואני חולמות על הרגע הזה. כמה התפללנו שהם יצליחו לסיים לכתוב את הספר. כמה דיברנו עליו. על החלום של ליאור לקרוא מתוכו

כשאיה קרמרמן קראה את הטור של ידידיה מאיר משבוע שעבר, היא חשבה שמעבר להגדרה ההלכתית של קידוש השם, צריך גם "לאהב את שם שמיים בעולם"

אין זבש"ם שהם לא הולכים בדרך השם. כשהרגל כואבת - כל הגוף סובל. זה המצב שלנו, אנחנו זקוקים לרפואה. אז אולי נתחיל להאיר במקום להיאבק?

למי שטועה לחשוב, צריך לומר שלא היה ללינור קל לשים את כיסוי הראש הזה. לא שדיברתי איתה על זה, אבל כיסוי ראש זה קשה, נקודה. אבל עם כל הרעש והבלגן, אני מקנאה בלינור

"למערכת החינוך יש חלק בניכור שיש לילדים כלפי היהדות", אומרת איה קרמרמן. "רצו ליצור יהודי חדש. אבל כיום ילדיי נראים כמו יהודים – עם פיאות, ציציות, ובעתיד עם זקנים"