הרב יצחק זילברשטיין

"אני מבין שהכלב צריך לאכול, אבל מדוע מנה כל כך יקרה?! אתן לך עצמות ושיירי מאכל". פתח עלי שתי עיניים תמהות והשיב: "וכי זה הגון לשבת לצידו ולאכול מנה מכובדת ולו ליתן עצמות ופסולת מאכל?!..."

"כדי להצליח במלאכה מורכבת זו, יש לדעת שלושה כללים: הכלל ראשון – אם אתה רוצה לסובב אותו (את הסוס), אל תעקם אותו בבת אחת, אלא לאט לאט, רק אז תצליח להגיע למטרה הסופית.

השודד נאות לבקשה, וירה לעבר המעיל צרור יריות. הסיר האיש את כובעו, והתחנן: "אנא, ירה כבודו גם בכובע...", תלאו על הענף, והשודד ירה גם בו כמה יריות

באחד הלילות, בעיצומו של המאבק על הכשרות, נראתה לו בחלומו דמות הדורה, שציוותה עליו ללכת וללמד את הלכות שחיטה הסבוכות, את המיניסטר הגוי, שהיה הבורר במאבק על השחיטה!

ממשיך הבן לספר, ראיתי בעיניי כיצד חכם עדיף מנביא, המראה שאבא דמיין היה מדוייק לחלוטין. הגענו לפרוזדור המחלקה, שהיה ריק לגמרי, ורק בסופו נראתה דמות של אותו אב שכול, יושב מחוץ לחדר הלידה כשראשו היה מונח בין ברכיו

"יסלח לי כבודו, אך נדמה לי שהארגז שייך לי, הרי הוא הגיע הודות ליין שלי, ואילו היה מתגלה קלקולו אצלי, גם אני הייתי דורש בגינו פיצוי"

"אבל מדוע שתקת אמש ולא אמרת לי מאומה?" התרעם ראובן. משיב שמעון: "הלוא ידוע לך שבשבת קודש אסור לדבר על כסף!..."

בן זה הגיע כאמור יחד עם אביו לביקור בארץ הקודש, וכשראה האב כי טוב הוא, ולאחר שהתבשם מהאוויר והאווירה של חברון, החליט - כצעד ראשון בדרך להשתקעותו המוחלטת בארץ ישראל - להשאיר את בנו בישיבת חברון, כשהתכנון הוא שבתוך מספר חודשים תגיע כל משפחת וקסלר לתקוע יתד בארץ ישראל

הכהנים סיימו "ש-ל-ו-ם", ראובן פקח עיניו, ו...שקית הנעליים אינה לפניו! העשיר וראובן החלו בחיפושים קדחתניים, אך השקית לא נמצאה

כעת ליבי נוקפי, שמא נהגתי בדרך רמאות ושקר, בכך שעשיתי עצמי ככהן ועליתי לדוכן כדי לזכות לנשק את ידי הרב זצ"ל

בדרך כלל קריאת התורה ברכבת מסתיימת לפני ירידתי מהרכבת, אך באחד הימים, הקריאה היתה בפרשת ניצבים, וכידוע קריאת השלישי בפרשה זו ארוכה מאוד, ובמהלכה, עצרה הרכבת בתחנה שבלוד

מתי מצוה לאכול מצה בערב פסח? וכל השנה כולה - ראוי להימנע, אך בליל פסח - מצוה! באיזו הלכה מדובר? מספר חידות מרתקות בדיני פסח, ותשובות בצידן

לקח האיש את הבקבוק, ומיהר לצאת ולבערו מן העולם, כמבואר בשו"ע (סי' תמ"ו ס"א): 'המוצא חמץ בביתו, אם הוא בחול המועד, יוציאנו ויבערנו מיד'. לפתע, התעוררה אצלו שאלה מעניינת

רבונו של עולם, אני נודר נדר, שאם ממוני יינצל בס"ד, מלבד המעשר שאפריש לצדקה (כפי הדין), אפריש בע"ה מעשר נוסף מהסכום שניצל בנס...

פנה אל ראובן ואמר: 'אני אדאג לכם לחדר, בואו אחריי'. 'מי אתה? מהיכן יש לך חדר פנוי? כמה נצטרך לשלם?', שאל ראובן. 'אל דאגה ידידי', הרגיעו שמעון, 'יש לי חדר מיותר, תוכלו לשהות בו הלילה בחינם'

"אני נשאר עם הכיפה", קבע ר' משה, "ובע"ה יהיה בסדר". המתווך נלחץ, "רחמים! רחמים! ההתעקשות שלך עלולה להוריד לטמיון את כל העסקה", ניסה להתחנן על כבודו (ובעיקר על כספו), "אבקש מכבודו להסיר את הכיפה מראשו, אנחנו מדברים על עסקה גדולה ביותר, למה לתת לדברים קטנים לקלקל אותה?!"

לא התכוונתי חלילה להעמיד פנים כמקובל או פועל ישועות, אלא הבחנתי, שככל הנראה המריבות שם פורצות מחמת טבעם להתקצף על כל דבר קטן בחוסר סבלנות, ויתכן שהבלגה לזמן-מה, תמזער את תוקף המריבה

החתן התארח בבית הכנסת באותו ראש השנה, וכשהגיעה שעת המכירה הנכספת של ה'מי שבירך' השנתי, החליט החותן לקנות לחתנו האהוב את הזכות העצומה, ויהי מה

אמרו חכמים שבאותו הדור, לא נבטל שלא לאמרה בקדושה כלל, כדי שיתפרסם הנס לדורות, אלא נקבע אותה בתפילת המוספין ובתפילת נעילה שאין שם קריאת שמע כלל

"לדאבוני - סיפר בצער - אני נגוע מאוד במידה הגרועה של 'צרות עין'; הקמצנות הקנאה והעין הרעה בהצלחתו של השני, מקננים בקרבי, ועדיין לא הצלחתי לתקן את נפשי מהנגע החמור הזה"