כל התכנים של הרב דן טיומקין

עד כמה אנחנו קשובים ומאפשרים להם להיות מובנים? עד כמה אנחנו ברורים מולם?

בניגוד לתפיסות פשטניות וילדותיות של "טובים" ו"רעים", בעולמנו המעורבב, זה לא פשוט כל כך. כל דבר צריך להימדד על פי כלי מידה של הדעת, עד כמה הוא מקרב לתכלית או מרחיק ממנה

לא נוכל באמת ללוות אותם 24 שעות כל יום, אבל אם נעזור להם לפתח מנגנון פנימי של יעדים רוחניים ברורים, יהיה להם כוח לתכנן ולהשקיע את עתידם בשמחה

לכל גיל יש הנחשים והעקרבים שלו, וכך מתחילה מלחמת התשה. אבל יש עצה

אבל בינתיים, הילדים עושים בחירות רעות, ומכניסים את עצמם למצבי סיכון. את ההורים זה משגע

אנחנו נושאים איתנו גם את השברים של חיינו. הם לא רק מזכירים לנו טעויות מהעבר, אלא גם מזכירים לנו את היכולת לתקן, להתחיל מחדש, לבחור נכון ולהתקדם

התנהגויות כאלו, שאינן מווּסתות, נגרמות במקרים רבים מכך שמרכז השליטה והניהול העצמי יצאו קצת משליטתי, כי הילד הפצוע שבי מנסה להגן עלי בכלים שהוא מכיר

עניין של ריכוז, רק אצל ילדים, צרה צרורה או "מה הבעיה, ניקח ריטלין". המיתוסים השגויים

"אני הזדעזעתי מעצם ההשוואה": כדי לחנך באמת, צריך אמון, קרבה ויכולת השפעה

כך אנחנו, ההורים, מפרשים אהבה, ועושים הרבה פעולות שזו תכליתן. אבל עבור הילדים, לפעמים זה לא נקרא "אהבה", אלא "חפירה". עבורם זו "שמאל דוחה". רק בעתיד הם יוכלו להעריך בדיעבד את המסירות הזו

כאשר יש טראומה, או מצב לחץ, יש חיות שיוצאות משליטה, כל אחד והחיה הדומיננטית שלו, וזה יוצר הרבה עוגמת נפש ומצבי סיכון. לא יעזור להילחם בחיות האלו מלחמה ישירה, אלא צריך להעיר את המנהל

מה הדבר הכי חשוב ביצירת קרבה, ואיך זה קשור לחיות?

כדי להצליח לחנך, צריך לדאוג גם לעצמנו. כלי פשוט וחיוני הוא - הנשימה

ההורים בטוחים שאין סיכוי, ולפעמים הם גם צודקים, אבל גם כאן יש מסר מעודד שנלמד מפרשת השבוע שלנו, מבתיה בת פרעה

בדור שלנו, אנחנו לא יודעים בדיוק לאיזה שבט אנו שייכים, אבל יש לכל אחד "שבט רוחני"

דיבורים רציונליים משכנעים ונכונים יכולים להועיל, אבל ניגון טוב חודר עמוק ומשפיע הרבה יותר

יש כאן הרבה רוע של אויב אכזר, יש כאן הרבה כאב. אבל אפשר לרכך ולהמתיק את התהליך

באילו חודשים נולדים שחקני הכדורסל המוצלחים? גם כשנופלים, אסור להתייאש. רק כך מצליחים

כדי להתמודד בצורה יעילה עם הרגשות השליליים, צריך לתת להם התייחסות כנה ואמיתית

אחוזים בודדים עוצרים עכשיו נשימה. סוף סוף מישהו מתאר להם את מציאות חייהם, נותן שם לתופעה