גולשים כותבים

היתמות משני הורי, הנישואין הטריים והילדים הרכים השכיחו ממני את הבד ואת ההבטחה. וכשנזכרתי, כבר לא זכרתי אצל מי השארתי אותו. ככה חלפו השנים

הרגשתי בתוך חושך, ואני הוא הכוכב היחיד שנופל. במשל, כאן הייתה ההרגשה שמישהו כמו משה רבנו חייב "למשות" אותי מתוך ה"מצרים" שהייתי שבויה בו

המטרה המרכזית שהאדם מכריז עליה בחג השבועות היא הרצון להיות עבד ה', הרצון להידבק בו מתוך ביטול מוחלט לרצונות האישיים שלו, ולרצות לא להיפרד ממנו בשום מקרה ומצב

הכול היה פתאומי. כהרף עין. בלי הודעה מוקדמת. בלי תכנון, בלי שליטה. אז מה עושים עכשיו? איך חוזרים לעצמנו?

דווקא מהמציאות שנכפתה עלינו כתוצאה מסיבות לא הכי נעימות, יוצאים דברים חיוביים. בואו נישאר עם כמה מהם

נתן גושן ענה: "למה את מדברת בשמן? לכי תדעי, אולי הן מחכות שנעשה תהילים יחד אחר כך בקבוצה?". מודה שצחקתי, אפילו בקול. זו הייתה תשובה שנונה ביותר. אחרי הצחוק הגיעו השאלות

"ניפגש בשנה הבאה אי"ה". הוא מסתכל עלי במבט מזוגג ואומר: "לא, לא ניפגש", "וכך, מדוע?" אני שואל בתמיהה. "אני חולה במחלה סופנית, נותרו לי עוד שבועות מס' לחיות, כאן על פני האדמה.. שנה הבאה אהיה במקום מסוג אחר..."

הקורונה באה ללמדנו שאנחנו בעולם הזה. לא נושמים, אלא מונשמים. לא משגיחים, אלא מושגחים. לא בוראים, אלא נבראים. קראו נא והפנימו

אנחנו פוחדים מהנגיף שמשתולל, מקשיבים להנחיות משרד הבריאות, אבל מה עם ההנחיות שבורא עולם נתן לנו לפני אלפי שנים, מאז מתן תורה?

למדתי להודות, להעריך, להתפלל, לשמוח, להיות רגועה, לעבוד על מידת הביטחון והאמונה שהכל לטובה. עכשיו את יכולה ללכת