גולשים כותבים

"אחרי אירוע כזה, החיים לא נראים אותו הדבר". סיפורה האישי של שובה כהן, שניצלה מפיגוע בצומת אפרת בגלל מעצור בנשק של המחבל

גם כאשר מתרחשים בחייך דברים קשים, חשוב לעשות הכל כדי להתרחק מעצבות. איך עושים את זה? הנה כמה טיפים

לא יכולתי לשבת בשקט ולא להגיב בחזרה. אמרתי שהרב לא צריך לגדל אותו, אנחנו בעזרת השם נגדל אותו...

אם רק נצליח להשתחרר מחשבתית מתפיסות ואמונות שמגבילות ומצמצמות אותנו, נפסיק למנוע מעצמנו יכולות וכוחות, ונגלה שהם שם תמיד, גם אם לפני רגע חשבנו והרגשנו ופעלנו אחרת

ופתע, השור הזועם שבנפש שוקט. אי אפשר לרדוף אחר סדין שהפך מאדום ללבן-ניטרלי. והיום החדש שמחכה לה, עם הניסיון המעיק-מציק, נראה הרבה פחות מאיים

בגשמיות, ברור לנו שאי אפשר להסתדר ללא אור. אנחנו חייבות אותו בשביל התפקוד הבסיסי שלנו. וברוחניות, מה נגיד?

למה אנחנו מצטטים סלבס מתחזקים? הנה אחת התגובות שהגיעה למערכת, ומספרת סיפור מפתיע, אחד מני רבים

יעקב הכניס בתוכנו כזאת התחזקות, שיהיה לכל אחת מאתנו כוח להאמין שאף על פי שהמציאות נראית רחוקה משלמות ומלאת חורים - אנחנו לא לבד

לפני שנה בדיוק נפטר ר' יהודה בארקן, שחזר בתשובה בשיא הקריירה שלו. סיפור מרגש על מעשה קטן לעילוי נשמתו, שהלך וגדל

ונכנסתי, וראיתי, והייתי שם כמה שעות, ומשם לעוד מקום, ולמחרת גם… וזה משהו שאי אפשר לצאת ממנו, קשה מאד

שבת זה היום שלנו להעצמת הזוגיות. זה הזמן האישי שלנו. אין כניסה למפריעים. אלה הרגעים הטובים להעצמת הקשר. אני מכינה תקרובת מפנקת, בעלי סוגר את הדלת, ושנינו פותחים את הלב

לפתע, כנגד כל הגיון, מתפרץ בך צחוק. מנהלת העולם נהיית כאן, הכל צריך לפעול על פי התוכנית שקבעת והגית, את השולטת, המתכננת והקובעת. ואם לא - אוי ואבוי!

סובלים ממצב רוח ירוד לעיתים קרובות? מרגישים שהחיים שלכם לא מספיק מדהימים כמו שתמיד חלמתם? הזוגיות לא מלהיבה כמו שציפיתם שהיא תהיה? אולי ההשוואות (המזויפות) היום-יומיות אליהן נחשפים הן אלה שצובעות את החיים באפור, ושלא בצדק

החלטתי לעשות קצת יותר עבור מי שברא אותי ודואג לי לכל מחסורי. החלטתי לעשן קצת פחות בשבת. כשהרגשתי שמדובר בהרגל, דחיתי אותו ב-10 דקות, רבע שעה, ואז הדלקתי את הסיגריה. ככה חסכתי סיגריה אחת בשבת

ודמעה לא נזלה. לא על הבית שלו, וגם לא על הבית שלי. לב אטום מרוב מנגנוני הגנה שנבנו להם, לבנה אחרי לבנה, שנה אחרי שנה. בשר מת שכבר כמעט ואינו מרגיש באיזמל

האר"י הקדוש כותב כי כל אחד מישראל צריך לשאוף להיות מרכבה לשכינה. מה פירוש, ואיך עושים את זה?

הרופא סיפר לי את מצבי הרפואי ואת תהליך השיקום הארוך שמצפה לי, ואני בתגובה שואל רק שאלה אחת: האם בשבת הקרובה אני יכול לצאת הביתה, לאכול את הדג של אמא בערב שבת

התחלתי לחשוב רק על זה, על הרצון שלו להתקרב לבורא עולם ועל המצוות שהוא עושה, כל זאת תוך כדי שהבחור ממשיך לצעוק ולקלל. לפתע הבחור מביט בי ואומר: זה בגלל שלא הנחתי תפילין הבוקר

מיד נזכרתי ב-45 הקדושים והטהורים שנהרגו ביום כה שמח. הרי הכל קשור בהכל, הקורונה, אח"כ האסון הנורא והבלתי נתפס. מי יודע כמה יכלנו לספוג אילולי אותם קרבנות קדושים וטהורים שעשו זאת למעננו

רק עזור לי בורא עולם, לזכור את האמת לאמיתה. לא להיכנס למאבק עם השכל הקטן והארצי שלי, כי אני מתפרקת מזה. תן בי דעת לסבול את הרחמנות שלך, ולא לנסות להבין או ליישב סתירות. מחשבות ממירון