גולשים כותבים

הילדים, שצותתו לשיח ההורי, חשבו שמדובר בסוג של אסון, והופתעו לראות את ההורים שלווים ושמחים, כאילו לא מרחפת מעל הבית עננה של פיטורין וגזירת עניות

ואכן, ישועת ה' הייתה כהרף העין, באורח נס נתמלאו קני המנורה יש מאין. בכל ירח מלא נוסף אחד, ועוד אחד, ועוד... ועוד, תשעה קנים היו הם, תשעה קני אש מרצדים

החי תחת חופש מוחלט, מעוור את עיניו ממציאות שהיא מעבר, ולא מאפשר לעצמו להבין ולדעת כי יש אלוקים בקרבו ומחוצה אליו. יוון ביקשה לטמא את אותו זיכוך ראייתי, את ההבנה כי קיים מעבר, כי יש השגחה פרטית, יש דין ויש דיין

לא צריך לעבור מלחמות ואירועים מכאיבים כדי להוסיף בטוב, אלא להחליט כל אחת עם עצמה, מתוך החלטה נחושה להוסיף להאיר את העולם באור ה'

כשיש סייעתא דשמיא, אפשרי לקבל דירה בחינם, ולא חסרות לקב"ה דרכים. וכשאין, אז יכול זוג צעיר להתגלגל בדירת מחסן ולחיות בלחץ מתמיד

מה יהיה אחר כך? לא ממש מעניין. את קוטפת את הרגע הזה, גם אם הבדידות מדגדגת לך בבטן

כל ההכנות והמאמצים הופכים ללא רלוונטיים ולא ממש נספרים. הם בסך הכל היו שם, והיוו אמצעי להכין אותנו לקראת המטרה. בסוף אנחנו תמיד במבחן המטרה. האמנם?

היהדות מלמדת אותנו, כי האדם הוא גם מקדש, מקום להשראת השכינה. בו שוכנת הנשמה, שהיא חלק אלוק ממעל, שהיא רוצה רק טוב, והיא מוכנה בכל רגע להרבות טוב בעולם

הם הוכנסו מיד לבדיקה, ויצאו משם, ממתינים לבדיקה נוספת, עומדים מול הלוח האלקטרוני שבימי חול מעדכן על התורים ובשבת מאיר את המילים "שמור את יום השבת לקדשו"

בסופו של יום, כשכוכבים נצצו ברקיע, נצץ גם לה משהו חזק בלב, חיבור נשגב וגבוה שהיה שווה את הקושי, ותחושת סיפוק שלא הייתה מחליפה בשום אושר שבעולם

אבא שלנו, ה' יתברך, בכל סוף שבוע הוא מזמין אותנו ליהנות ממנה. הוא מבטיח: הוצאות שבת עלי, אני מחזיר – זה כתוב: "לוו עלי ואני פורע". בואו לאתרים שלי בסופ"ש – ומי שנכנס לשם נכנס למקור השפע, ונדבק בברכה!

הלב "יוצא" ממקומו, אבל החיבור המוחלט לא באמת יכול להתממש. אנחנו נשארים שתי ישויות נפרדות. אני – מול אחר. בעומק הקשר שלנו עם הזולת עומד תמיד חסר עמוק שלא ניתן למלא עד תום

גם כשאת משתדלת ומתאמצת מעבר לכוחות שלך, הוא בא בשקט ושואל את "שאלת המספיק" המשתקת: "את באמת חושבת שזה טוב מספיק?"

עד מתי נטמין הראש בחול, ונכסה עם מסיכה גם את העיניים? אזרחי ישראל מוכנים לנסות הכל, אפילו להיות ב"סגר" לעוד שנתיים, אבל יש עוד דבר אחד קטן שטרם ניסיתם... כן, עדיין לא ניסיתם הכל!

"וימינו תחבקני" – זה חג הסוכות. דפנות הסוכה הם בעצם יד מחבקת. חיבוק אלוקי, כביכול ועד כמה שמותר לומר. חיבוק לוחץ. משתוקק. מרסק עצמות. חיבוק שאין בעולם שום דבר חוץ מ"אֲנִי לְדוֹדִי - וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ"

זה ההבדל ביני לבינכן. שאתן מחכות שזה ייגמר, ואני מבינה שזה לא ייגמר. אלה החיים שלנו מעכשיו. אני מבינה שלא תמיד נחיה ככה, אבל כל עוד אנחנו ככה - נעשה את זה הכי טוב שאפשר, וננסה למצוא את נקודות האור בשגרה החדשה שלנו

מעגל השנה היהודי משמר את העיקרון הזה כאשר הוא יוצר כל הזמן איזון בין החומר והרוח. התעלות רוחנית מושגת על ידי כלים גשמיים. ואז בא יום כיפור ומפר את האיזון. למה?

איך כל זה התחיל? איך הגעתי לכאן? מה עשיתי בדרך? אנחנו מנסים להעביר קו מנקודה לנקודה, מודדים את המרחק אל הנקודה הבאה ובודקים אם היא ממשיכה את הרצף. אם כל מעשה שלנו הוא זיכרון למעשה בראשית

"הלימוד הנמוך הזה גורם לתלמידים שלומדים אותו להבין שאין אל מי להרים עיניים, אין את מי להעריך, ללמוד מדרכיו וממעשיו"

אמא של הילה הניחה שתי ידיים על ראשה של הבת שלה. בדיוק כמו שעשה בעלי. בדיוק כמו שעשיתי אני. זה היה כמו ריקוד יהודי מדויק ומדוד שהיה שם תמיד, ופתאום קיבל נוכחות