גולשים כותבים

את יכולה לנצח אותה בנוקאאוט של הורדות ידיים ולשאול אותה שאלה פרובוקטיבית על חייה שלה הדלים, השטוחים, הריקים... אבל את יכולה גם לקחת את השאלה שלה אליך. אל הריק והשטוח של עצמך

זה לא נושא אחד, זה לא מקרה מסוים, זו מציאות אנושית שהתקיימה מקדמת דנא, רק שכלי תקשורת ההמונים והדגשים שהם שמים הפכו את הצדדים הקשים שלה לעיסוק העיקרי של כולנו

הם יספרו לנו את הסיפורים בגרסה המקוצרת, ולא ילמדו אותנו איך להחזיק מעמד. איך לעבור יום אחרי יום, שעה אחרי שעה, דקה אחרי דקה כשהגלות הפרטית שלנו לא נגמרת. והסוף לא נראה באופק

יש מצבים שהיד שלי נכנסת לכלוב. מסדרת את זה, מלטפת את ההוא, מכניסה אוכל. כעבור שעה, אם אכניס שוב את היד, הם יתנהגו שוב כמו זרים... שכחו אותי. תובנות מאוגרים, מי היה מאמין...

לכל אדם יש המשהו הזה שמחייה אותו, שמקפיץ אותו למעלה. גם אם הוא עדיין לא מצא אותו ולא ער לכך, קיים בתוכו אותו הפוטנציאל להתעוררות הרוח גם ביום הקשה ביותר

האם הוא מבקש כ"כ הרבה? הרי גם אם נקיים את כל התורה במלואה זה עדיין יהיה כאין וכאפס לעומת מה שהוא השפיע ומשפיע עלינו! כמה הוא נותן לנו, ומה אנחנו בכלל מחזירים לו?!

פסקו מחיאות הכפיים שבעבר סיפקו להם את ביטחונם העצמי וטרפדו את דימויים בעיני כולם, פסקו הפרסומות בשלטי חוצות אשר המחישו להם עד כמה הם נחוצים בעולם

החושים של האדם הם בהחלט פתח שדרכו אנחנו קולטים את העולם, אבל לא מהפתח הזה יכול האדם להתמלא! מה שנכנס דרך הפתח הזה הוא מוגבל

מה עושים כשבלוטת התריס מפסיקה את פעולתה במשך שנה וחצי? שיתוף אישי בסאגה רפואית עם מסר מחזק עבורכם

מה יעשו השוטרים בימות המשיח? סיפור עם תפקיד מפתיע של שוטרת, ויהודי אחד שזכה להניח תפילין

היתמות משני הורי, הנישואין הטריים והילדים הרכים השכיחו ממני את הבד ואת ההבטחה. וכשנזכרתי, כבר לא זכרתי אצל מי השארתי אותו. ככה חלפו השנים

הרגשתי בתוך חושך, ואני הוא הכוכב היחיד שנופל. במשל, כאן הייתה ההרגשה שמישהו כמו משה רבנו חייב "למשות" אותי מתוך ה"מצרים" שהייתי שבויה בו

המטרה המרכזית שהאדם מכריז עליה בחג השבועות היא הרצון להיות עבד ה', הרצון להידבק בו מתוך ביטול מוחלט לרצונות האישיים שלו, ולרצות לא להיפרד ממנו בשום מקרה ומצב

הכול היה פתאומי. כהרף עין. בלי הודעה מוקדמת. בלי תכנון, בלי שליטה. אז מה עושים עכשיו? איך חוזרים לעצמנו?

דווקא מהמציאות שנכפתה עלינו כתוצאה מסיבות לא הכי נעימות, יוצאים דברים חיוביים. בואו נישאר עם כמה מהם

נתן גושן ענה: "למה את מדברת בשמן? לכי תדעי, אולי הן מחכות שנעשה תהילים יחד אחר כך בקבוצה?". מודה שצחקתי, אפילו בקול. זו הייתה תשובה שנונה ביותר. אחרי הצחוק הגיעו השאלות

"ניפגש בשנה הבאה אי"ה". הוא מסתכל עלי במבט מזוגג ואומר: "לא, לא ניפגש", "וכך, מדוע?" אני שואל בתמיהה. "אני חולה במחלה סופנית, נותרו לי עוד שבועות מס' לחיות, כאן על פני האדמה.. שנה הבאה אהיה במקום מסוג אחר..."

הקורונה באה ללמדנו שאנחנו בעולם הזה. לא נושמים, אלא מונשמים. לא משגיחים, אלא מושגחים. לא בוראים, אלא נבראים. קראו נא והפנימו

אנחנו פוחדים מהנגיף שמשתולל, מקשיבים להנחיות משרד הבריאות, אבל מה עם ההנחיות שבורא עולם נתן לנו לפני אלפי שנים, מאז מתן תורה?

למדתי להודות, להעריך, להתפלל, לשמוח, להיות רגועה, לעבוד על מידת הביטחון והאמונה שהכל לטובה. עכשיו את יכולה ללכת