גולשים כותבים

"אבל זה כל כך קצת! ממש קצת", מתייפחת בלי דמעות, "ואני רציתי, ואני ניסיתי ואני קיוויתי! וכך הסבירו לי, והבנתי שצריך! וצריך! ושוב צריך!"

חודש כסלו, חודש האור והניסים: האם אנו הולכים אחרי האור האמיתי שלנו?

יש מי שנושא שקית שקופה - שההתמודדות שלו שקופה ונכרת, ויש מי שהשקית שלו אטומה, ואין הבריות יודעת בצר לו. לכולם שקיות. שקופות או אטומות. אך יש מי שנושא עמו מטען חורג

מי קבע שאבל נקבע עם כרוז? יש גם אבל פנימי בלב, אבל רגשי, צער של פרידה ונחיתה כואבת למציאות המרה. המכתב שלעולם לא יישלח

אם שרה אמנו זכתה לחבוק בן, אז גם את ואתה יכולים לזכות לישועה

"תגידי, ילדה. מי עושה הפגנה שהוא לא מסכים - אבל בשום שום אופן - לשמוע בקול אבא ואמא? רק ילד שלהם. נכון? קרה פעם שהשכנה הפגינה שהיא לא רוצה לשמוע בקולי?"

מהו הכח העוצמתי שירשנו מרחל אמנו, ומתי סוף סוף ישובו הבנים לגבולם? הרהורים לי"א בחשוון, יום פטירתה של רחל

עברנו את מדבר העמים תוך דבקות במטרה... תוך דבקות בד' אלוקינו... תוך דבקות בתורה ובמצוות... אבל היום שכחנו. נעלם מאיתנו בשביל מה אנחנו מסתובבים פה בעולם

היום – רק שמחים ומחייכים, הרי כך ביקשו מאיתנו "לך ואכול בשמחה את לחמך". הרהורים למוצאי יום כיפור

השגחה פרטית בשביל חינוך של נערה, ואז השגחה פרטית בנסיעה לחתונתה... סיפור השגחה פרטית עם כמה פרקים

מה את אומרת? הם הכי איכותיים? יפה לך. כלומר, יש כמה דרכים שבורא עולם אומר ללכת בהן, והחרדים - שזה זרם אחד – מוצלחים לדידך?

הגיע הזמן שנוכיח לבורא עולם עד כמה אנו באמת מאמינים בו ואוהבים אותו, לא רק בלב, אלא גם כשזה מגיע למעשים והחלטות שצריך לקבל בשטח

לא יכלו לסיים עם זה בפעם הקודמת? אלול זה לא זמן לבחירות... או שבעצם כן

המלך בשדה - ואנחנו במטבח. בבית, בתוככי החדרים. במריבות הילדים, בסידורים, במיון הכביסות הנערמות. אבל בכל זאת, אלול אף פעם לא היה זמין כל כך

אין יהודי יכול לחשוב אם לאהוב את ה׳ או לא לאהוב, אלא חייב כל אדם כמצווה עליו לאהוב את ה׳

ידוע שהנשק שלנו הוא התפילה. התפילה היא תחילתה של אמונה. את מאמינה? תתפללי – תתקרבי

שלא רק נדע, אלא גם נרגיש, בחיקו של אב רגיש, עטופים ומוגנים, בזרועותיו של רחמן כל הרחמנים. שיר מיוחד לימי בין המצרים

סביב סביב ירושלים החדשה מתפתחת למעמקי האדמה ולגובה גורד שחק. דווקא כאן מתגלה החורבן, והנה לנו עוד פן היכול לחבר אותנו עם צער השכינה

אנחנו, אנשי שנות האלפיים, קצת קשה לנו להתחבר עם ט' באב. איך בכל זאת נמצא את המקום בתוכנו שמצטער בכנות ולא במליצות, ומתאבל על החורבן?

את מתגעגעת? נורא. רוצה לראות שטיח אדום, וכוס ברד וכביסה ריחנית? מאוד. מדמיינת וילון מתנפנף, וארוחת בריאות ושינה חלומית? מעוניינת לדעת שכל הציור כאן, הוא מציאות? כן. כלומר, כן. כלומר, לאאאאא - - - - -