והערב נא

"אסור לאדם לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת", השיב האב כי טעמו של דין זה הוא "כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום", אך נשיקותיו לא נבעו מאהבה, אלא כדי להראות לבנו מהי אהבת תורה והרגשת מתיקות ועריבות בלימוד

כעבור רגעים מספר שבה נשימתו של האב המרוגש. המוהל כבר הבין כי לפניו מקרה משמח במיוחד. "כמה זמן חכתם לו?", שאל. "עשרים ושתים שנים", השיב האב

והנה, בימי החלמתו של הילד הבחינו הרופאים, שמבקריו הרבים אינם אלא... אחיו ואחיותיו! לתמיהתם הסבירה האם: לא שיקרתי כלל, הילד אכן נולד כעבור 15 שנות נישואין...

אשה זו היתה עניה מרודה וחסרת אמצעים, ומאחר ולא היה באפשרותה כלל לגדל את בנה, היא החליטה לנוטשו

אני מוכן למול אצלך, אך ורק אם המילה תהיה ללא כל 'סממן דתי', דהיינו, ללא אמירת הברכות, קריאת הפסוקים, השירים וכו', כמו כן התינוק יהיה מושכב על מיטת המרפאה ולא בידי הסנדק...

ויהי היום, נולד למיכאל ורעייתו בן זכר. בשמוע האב את הבשורה המשמחת, מיד הגיע לארץ ישראל לשמחת הברית, פנה אל בנו ואמר לו: "שמעתי כי קיימת סגולה נפלאה בסנדקאות... אני מבקש ממך שתכבד אותי בזכות זו בברית נכדי!..."

מעשה שהיה ביהודי ירא שמיים, ר' גרשון שמו, אשר נכדו ראובן, עזב את דרך התורה והמצוות, רחמנא ליצלן, ופרק ממנו עול מלכות שמים. צערו של הסב היה נורא, והמחשבות אודות נכדו הטרידוהו בכל עת

מעשה באדם שהתארח בבית-מלון יוקרתי, ובחדרו היה מקרר מלא בכל טוב, אלא שמחיר כל מוצר היה יקר ביותר

מעשה אירע בחתן שהגיע אל הספר לפני כניסת שבת, וביקש להסתפר לכבוד השבת-חתן שלו . "כבר מאוחר מדי", הודיע הספר, שעמד ממש לפני סגירת המספרה

"למינים ולמלשינים אל תהי תקוה, וכל הזדים כרגע יאבדו, וכל אויבך ואויבַי, וכל שונאיך ושונאַי מהרה יכרתו..."