והערב נא

והנה, כאשר התעורר משנתו, מצא את עצמו בדיוק במקום בו עלה לאוטובוס. 'איך יתכן שעבר זמן כה רב ונותרנו באותו מקום', הרהר בתמיהה

מעשה שהיה, בראובן ושמעון ששבו יחד לביתם לאחר סיום יום עבודתם. וישא שמעון את עיניו וירא למולו חנות תכשיטים, ופתאום נזכר כי טרם רכש עבור רעייתו מתנה לכבוד החג

האם מחוייב אני לשלם את מלא הסכום שנדרתי, או שמא רק את חציו, שהרי רק חצי מהאבידה נמצאה. והסתפק עוד אם בכלל חייב לקיים את נדרו, שכן התנאי לא הושלם...

"איני צריך לנסוע לשום מקום. ברצוני לבקש מכבודו להפעיל את המונה ולהיכנס לבית ה' על מנת להשלים לנו מניין"

"כל הקונה מגש (המכיל 8 מנות) - זכאי לכרטיס הגרלה על סך 10,000 ש"ח!". מכיון שכן, החליט לרכוש עבור עצמו מנה נוספת, ביקש מגש פיצה, קיבל את הכרטיס, גירד ו...זכה בסכום הגדול!...

הלא כל התנאי שאתן לו מעשר היה רק על דעת כך שאזכה בזכייה כולה, אבל לא כשזכיתי רק בחלק ('קטן') ממנה

"הלא כל ההגרלה השניה נערכה על מנת לאפשר גם לשמעון להשתתף, שמא כעת שמו יישלף, אך מאחר ולא שמעון זכה, אם כן הזכייה חוזרת אלי, ולא מגיעה בשום אופן ליעקב, שהרי כבר זכיתי בהגרלה שנערכה בתחילה..."

הבת קיבלה את הסכום לידיה, אך מאחר וכבר זמן רב חשבה לבנות מטבח חדש ומפואר, רק שעדיין לא היה הדבר באפשרותה, החליטה עתה לייעד את הממון לצורך זה

האב והאם סיכמו ביניהם כי יקראו לילדם בשם 'זכריה'. והנה, הודיע המוהל כי כמובן אינו מתכוון לייחס את התינוק אחר הערבי ולקרוא לו 'זכריה בן מוחמד', אלא ינקוב בשם 'זכריה בן אברהם'

כעבור שבוע, חש הרב בדבר מוזר. הוא התבונן סביבו ולא מצא את תעודת הכשרות של המקום. מה התברר? מדובר היה במסעדה המוכרת בשר-פיגולים ו'פירות-ים'! רחמנא ליצלן