איה קרמרמן

שלום לך, אישה נחמדה שטרחה לכתוב לי עלבונות. אני כותבת לך כי העלבת אותי. חוסר ניפוי המילים שלך גרם לי להיעלב. המילים שלך פגשו אותי ברגע של שברון לב. מובן שלא יכולת לדעת את זה, אף פעם אי אפשר לדעת באמת מי עומד מולך ואיך הוא מרגיש

אז לכל אלו שמתפללות למצוא את הזיווג, לכל אלו שמחכות שהקורונה תתפייד מהיקום, תהיו חלק מאותה אמירה. הקורונה זה גליץ' במערכת, באג קטן. אנחנו לא נותנים לו למַסֵך את החיים

חופש מלבקש מהילדים לסדר את הבלגן שלהם. חופש מהפרצופים של "מה היא שוב רוצה מחיי". חופש מהדאגה. לאמא שלי, לילדים שלי, לבריאות שלי. לדברים שאין לי שליטה עליהם

אז זהו, שלא. בשביל זה שלושת השבועות תקועים לנו באמצע הקיץ כמו עצם בגרון. בשביל שנעצור את נמנמת החיים. בשביל שניזכר שלא לשם השינה התמידית הזו התכנסנו כאן

את האחת לא הכרתי, את השנייה אני אוהבת בכל נים בגופי ובנשמתי. איה קרמרמן עורכת בת מצווה מיוחדת ומקבלת את פניה של האורחת השבועית הקבועה, שבת

שני אירועים, בשני קצוות החיים. שני ניגודים, מכנה משותף אחד. לב שרוצה להתחבר ללב אחר

לו הייתי מחלקת תעודות, היינו נותנת לילדים ציון לשבח. עכשיו רק צריך שאנחנו המבוגרים נלמד ונפנים את הערכים בבית הספר של החיים בחסות הקורונה

המציאות קראה לנו. הקשבנו לחליל, ובתמורה טיפסנו בחזרה אל הגלגל. בלי לחשוב. בלי לזכור שהיו רגעים שלא רצינו לרוץ בו עוד

כידוע, ה' מגלגל לפתחנו דברים כדי שנלמד מהם. אז למדתי. אף אחד לא מחכה בכיליון אוזניים לשמוע את העצה בשנקל שלי, או של אף אחד אחר. ואל תקנו סלק בוואקום

מה היה קורה אילו טראמפ היה מביע תנחומים, מצלצל למשפחה, מקים ועדת חקירה שתחקור את התנהלות השוטרים, מכריז על מלחמה גורפת בגזענות?