איה קרמרמן

אל תהיו מורים, תהיו מנהיגים. תנהיגו את הילדים לרגישות. תנהיגו אותם להתבונן באחר ולקלוט את הכאב שהוא מנסה להסתיר, כדי שיוכלו להושיט יד לפני שמבקשים את עזרתם

פה זה עובר, בשקט ובשלווה. מדהים. אפילו הגויים כאן מניחים ליהודים לחיות איך שהם חושבים לנכון, בלי להילחם בשבילם על הזכויות שהם לא יודעים שמגיעות להם

משבוע הבא בעזרת השם, אם הכול ילך כמו שצריך, אנחנו ירושלמים. כן, זה מפתיע, גם אותנו. מה יש לתל אביבית ולנתנייתי לחפש שם?

מה יש לך להזכיר מחדש את ענייני החורבן? כולנו כבר עברנו פאזה. אנחנו במוד אחר. חופש וקיאקים, על האש וצימרים. נכון, אני מרגישה בול כמוכם. אבל כדאי שנהרהר בשאלה למה אנחנו כל כך שמחים להיפטר משלושת השבועות

אין צורך במצע מדיני או אג׳נדה חברתית. רק זה. קיצור החופש הגדול לשלושה שבועות מדויקים, שבהם המשק, כולל ההורים, היה יוצא לחופשת קיץ. אין אמא, שהילד שלה חופר לה "מה עושים היום?", שלא הייתה מצביעה להם

אולי אם כל אחד מאיתנו יחליט שאנחנו לא מזיזים הרים אלא שוברים בתוכנו הרגל קטן, המשיח יראה שאנחנו מטפסים על ההימלאיה הפרטית שלנו בשבילו ויגיד "ראויים אלו להיגאל"

האידיאל שלנו צריך להיות בנייה של כוח פנימי, מובנה בתוכנו, שיהווה את המצפן שלנו. הוא תמיד יהיה איתן יותר, ירים את ראשו ברגע האמת. הוא תמיד יבחר בטוב

בישראל אדם מייצר ביום כ-1.7 קילו אשפה. 40 אחוזים מתוכם הם שאריות אורגניות של מזון, 15 אחוזים - פלסטיק. רק 20 אחוזים מסך האשפה ממוחזר

גם הבחורים האלה קצת לא בסדר, נכון? רשעים שכאלה. לא כמו מרבית הנוער שלנו, מלח הארץ, המתנדבים. נו בסדר, קניתי. גם הם לא הנורמה. ומה עם הבחור הזה מקריית גת?

כשאנחנו אוכלים ג'אנק פוד, אנחנו חייבים לדעת שאנחנו אוכלים ג'אנק פוד. נכריז: היום אוכלים פיצה/טוסט/גלידה. לא ניפול למקום שקורא לזה מזון

"אני יודעת שאחזתי באידיאל. הייתי חדורת מוטיבציה ושליחות, זוכרת? אבל לא ציפיתי שהיומיום, הפרקטיקה, תהיה כל כך קשה"

הריפוי שלי התחיל כשהבכור שלנו הפך אותי לאמא ואת בעלי לאבא. שוב יש אבא בבית. כמה אושר

שבע שנים שליאת ואני חולמות על הרגע הזה. כמה התפללנו שהם יצליחו לסיים לכתוב את הספר. כמה דיברנו עליו. על החלום של ליאור לקרוא מתוכו

כשאיה קרמרמן קראה את הטור של ידידיה מאיר משבוע שעבר, היא חשבה שמעבר להגדרה ההלכתית של קידוש השם, צריך גם "לאהב את שם שמיים בעולם"

אין זבש"ם שהם לא הולכים בדרך השם. כשהרגל כואבת - כל הגוף סובל. זה המצב שלנו, אנחנו זקוקים לרפואה. אז אולי נתחיל להאיר במקום להיאבק?

למי שטועה לחשוב, צריך לומר שלא היה ללינור קל לשים את כיסוי הראש הזה. לא שדיברתי איתה על זה, אבל כיסוי ראש זה קשה, נקודה. אבל עם כל הרעש והבלגן, אני מקנאה בלינור

"למערכת החינוך יש חלק בניכור שיש לילדים כלפי היהדות", אומרת איה קרמרמן. "רצו ליצור יהודי חדש. אבל כיום ילדיי נראים כמו יהודים – עם פיאות, ציציות, ובעתיד עם זקנים"

אם הייתי אחת מבני ישראל במצרים, איך הייתי מרגישה? הייתי בכלל יודעת שאני שקועה בעבדות מעוורת? הייתי מצפה להיחלץ מהטיט, או שהייתי מדמיינת קערת מרק מלאה קישואים ובשר?

פעם חשבתי שבחירות זה פעם בארבע שנים. אבל אז... חזרתי בתשובה. אם יש משהו שאנחנו בעלי התשובה עושים בחיים, זה בחירות. אלפי בחירות, גדולות וקטנות

אולי זה הזמן להתנקות מיצר הצריכה החמדנית שלנו, שמייקר ומפזר ויושב לנו בזיכרון ומשאיר אותנו עבדים