איה קרמרמן

במוצאי השבת, כשכל הילדים התכרבלו במיטות, ידעתי. התפילות שלי לא רק נשמעו, אלא גם התקבלו. אולי בזכות רבי שמעון זכינו בנס הזה, ועכשיו נותר לי לבחור מחדש, להאמין

יש נושאים חשובים שלא מטופלים כלל. אחרי 12 שנות לימוד אנחנו מוציאים ילדים לעולם עם עודף ידע, אבל עם הרבה יותר מחסור

אני רוצה לבנות מחדש את הביטחון שלא אני ראש הפירמידה, אלא הוא. הסדר והבלגן, הברכות והקללות – כולם מאיתו יתברך. אני מבקשת להתמיד באמונה שזה בסדר להיות נטולת שליטה

את בחרת בדרך הזו. אין לי אפילו מה לומר. נכון, אני בחרתי. לכל בחירה יש ההשלכות שלה. אבל לומר את זה, זה כמו להסתכל על עץ מלא פירות ולהתעלם מהם, לבעוט בהם. לבטל אותם

הסתכלתי עליה, והלב שלי התכווץ. לא בגלל שהיא בכתה לי. בגלל העיוורון. הסתכלתי עליה. היא הייתה מכוסה בזהב וביהלומים נוצצים, והיא עדיין לא הצליחה לראות איך היא פותרת את הבעיות הכלכליות בחייה

בא לי זה אי באינדונזיה. בעברית יש הפועל "רוצה". אבל הילדים נתקעו עם חייב או חייבת. אני חייב לשירותים, אני חייבת מים. אני חייב מוצץ. חמוד כזה, נכון? אז לא

בצער אפשר להגיד שהתרגלנו לחיות עם הכאב הזה, השלמנו איתו. אבל זה לא אמור להיות כך. בקרוב ממש הכאב יוסר, המסך ייפתח והשכינה תחזור, ואז לא נבין איך יכולנו לחיות בהסתרה

עלי אתם סומכים? מה אני יכולה ללמד על תפילה? מה אני יכולה ללמד ילדה שינקה אמונה, שיונקת שבת, שעטופה בקדושה?

אהובים שלנו. אתם יודעים מה גורם לנו לא לישון בלילה? המחשבה שאתם עלולים לשכוח את שלמדתם. שתשאירו מאחור את ארגז הכלים. זה שמכיל אחריות, תבונה, רגישות, דעת

בעל כורחנו אנחנו שוכחים לקיים עם הילדים שלנו שיחה חשובה, בזמן שאנחנו מניחים להם לצפות בתוכניות הריאליטי הגיע הזמן לעמעם את אור החשיבות על עולם הסלבס