איה קרמרמן

אולי הגיע הזמן לצעוק ולשאוג, לדרוש כמו תינוקות שצריכים שירימו אותנו כי אין לנו על מי להישען. אולי הגיע הזמן להגיד: עכשיו תביא משיח, עכשיו, תציל אותנו עכשיו

מפה מוכתמת, הבעל מאוכזב, הילדים מציקים אחד לשני עד שהשכנים נאלצים לשיר שירי שבת רק כדי לא לשמוע את הצעקות שבוקעות מכאן. אילו מילים עולות לך לראש?

כשהשגרה פוגשת את החיים האמיתיים, החברות שלי הופכות לשוויגעריות. משהו פה לא מסתדר. לא יכול להיות שגלגל הדורות מסתובב לאחור וקופץ מהבנות הכי קוליות בשכונה

בעיני, זה שורש הסיפור. האמא ואנחנו. נקודה. הערבות האימהית שבינינו. הידיעה שאחת מאיתנו לא תישאר בדד, חשופה בצריח, להתמודד עם המציאות. אנחנו איתה. באש, במים, בתפילות ובקבלת שבת

איזה אושר לשמוע את זה. זה אומר שלא התנתקו כל נקודות החיבור, על אף הכיסויים הרבים שמכסים אותן. בעיני זו גם התעוררות נקודת האמת שלנו

לכולם יהיה מה להגיד. לכולם. אף אחד לא יחסוך ממך את דעתו הנכונה. עצתי החשובה ביותר - תעיפו את כל העצות לפח

אני צריכה להתמודד עם העובדה שיש בי רגשות שליליים, קטנוניים. אני לא הבנאדם המפרגן והטוב שחשבתי. אין בי את הגדלות שאני רוצה שתהיה בי. עצם ההבנה הזו היא באסה בפני עצמה

האיש שבאמצע חייו אמר נעשה ונשמע - עלה למעלה בדיוק בזמן לקבל את התורה מפי משה רבנו. איזה חיוך כובש בטח ממלא את פניו

פעם, כששבועות היה בפתח, הייתי כמו פרוז'קטור מרוב שהייתי מלאה באור שלך. רק חיפשתי ללמוד עוד על משמעות החג, על משמעות המעמד. עברו עלי מאז כמעט שני עשורים של חג שבועות. בכנות, זה לא מה שהיה פעם

כשאני מסתכלת עליכם נהנים משאיפת חמצן הקסם שלכם, חמצן בעל 4,000 חומרים כימיים, אני כועסת על היהירות שלכם. לי זה לא יקרה, נכון? זו המנטרה? אני תוהה, אתם בטח אלו ה"מפונקים" שגדלו עם שני הורים לצידם