פרשת וישלח: מדוע משנה יעקב את שמו של בנו הקטן, ברגעים של פרידה מאמו?
כשיעקב ורחל נפרדו זה מזה, רחל דאגה שיעקב לא יחיה את שארית חייו באשמה, ויעקב דאג שרחל לא תאשים את עצמה במותה. אלה האבות והאמהות של עם ישראל
כשיעקב ורחל נפרדו זה מזה, רחל דאגה שיעקב לא יחיה את שארית חייו באשמה, ויעקב דאג שרחל לא תאשים את עצמה במותה. אלה האבות והאמהות של עם ישראל
יעקב רצה לשאת את רחל, כי הוא רצה אישה "מושלמת" מבחינה רוחנית, והוא רצה ילדים "מושלמים". אולם השם רצה עבורו משהו נוסף: אישה "נאבקת" וילדים המתקנים את עצמם
כאשר אדם עותר, מפציר וממשיך שוב ושוב ללא הפסקה, הוא חותר פנימה ומצליח להגיע למקומות שאדם אחר, שאינו חותר כך, לא מצליח להגיע אליהם
האמונה היהודית אומרת, שבשיבושים האלו מישהו אוחז בידנו ומוליך אותנו בנתיב חדש שלא ידענו ולא תכננו
הכנסת אורחים היא לא רק חלק מצדקה, אלא הרבה יותר מכך: היא נועדה להעניק לזולת הרגשה של בית
אברהם אומר כאן משהו מדהים – באותה נקודת זמן ששרה נלקחה, אני הייתי החלש ושרה הייתה החזקה, ובטחתי בה שהיא תגן עלי! לאברהם היה ברור ששרה בעלת זכויות רוחנית יותר ממנו
כל אדם מישראל יישאל לעתיד לבוא למה הוא לא "מתח את עצמו" מדרגה אחת מעל המקום שהוא היה בה. מדרגה אחת. היית צריך למצות את הפוטנציאל שלך בפסיעה אחת יותר
איך יהודי יכול להעלות על דעתו שיש רגע אחד בחיים שאין אלוהי בקרבי? אל לנו להעלות על הדעת שהצרות באות בגלל ש"אין אלוהי בקרבי", לחשוב כך זהו חטא גדול מאוד, שבגינה "אנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא", הסתרה בתוך ההסתרה
אדם בא לעולם, ומצא בו את הבורא שהקדים אותו. אדם עוזב את העולם, ויודע כי השם נשאר להשגיח על הקיים. האמונה הזו מקבלת ביטוי מעשי בראשית ובאחרית שדה התבואה
עלינו "להתחתן כל יום מחדש" ולהמשיך לעשות את מה שעשינו בתחילת הקשר. בתחילת הדרך חשבנו על הזולת, התאמצנו להפתיע אותו ולהקל עליו את החיים, ואת זה צריך להמשיך בכל יום מחדש
וכי עולה על דעתנו שזקני העיר הם אלו שהרגו את החלל, עד כדי כך שהם צריכים להצהיר בפומבי שלא הם אחראים למותו של האיש?
משה לא נולד כמלאך, הוא לא חי חיי פרישות נטולי ניסיונות, אלא הוא טעם את העולם במלוא עוצמתו. ומתוך ניסיונו האישי הוא אומר לעם ישראל – תבחרו בברכה
מידת הענווה דורשת מן האדם לא לפרסם ולהחצין כל מעשה טוב אלא לעשות מעשים ללא כוונת פרסום, אולם כאשר יש לאדם דעות נכונות, מחשבות טובות או אפילו שאלות טובות, אין מן הראוי שישמור אותן לעצמו
ניתנה לנו תורה שהיא בעלת ערך אמיתי ונצחי, וכל מה שלא קשור אליה – יבוא יום והוא יתגלה כמשהו לא קיים. ובצד השני – כל מה שכן קשור לתורה, הופך להיות נצחי כמותה
שנאת חינם מהסוג הזה יכולה להיווצר רק במקום שבו חסרה שמחה בעבודת השם. כשיש שמחה בעבודת השם, אין שנאת חינם באופן כללי, וודאי שאין שנאה עטופה ביראת שמים
"שניהם שקולים", ולא "שניהם שווים". ההבדל בין שני המושגים הוא, ש"שווים" - פירושו שווים בכל, ושקולים פירושו – שלכל אחד יש יתרון על פני השני במשהו שהוא ייחודי לו, אולם בתוצאה הסופית הם שקולים
לפעמים אנו יודעים עמוק בלבנו את האמת, ואנו יודעים שעלינו לקום ולעשות מעשה אמיץ, אולם כל מיני מחשבות עוצרות אותנו – מה יגידו אחרים? האם זו הדרך? על החשיבות של האומץ
אפשר לומר שחלק גדול מהמעשים היומיומיים שלנו הם לא תחת המטריה של "אסור" או "מותר", אלא של ראוי או לא ראוי. האם אנחנו עושים את רצון ה'?
על הזכויות האינסופיות של בארה של מרים, שהגיעו מתוך מעשים "קטנים", והידיעה שהנחש מגיע מלמעלה
אדם לא מקנא במישהו שלא נמצא בתוך מעגל החיים שלו, השאיפות ותחומי העניין שלו. נגר כן מקנא בנגר שמולו שמרוויח יותר ממנו. וכאן טמונה תועלת עצומה מהקנאה: היא מכוונת אותנו
*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה